העיתונאי ג'קי כהן נפרד מידידו וחברו, יהודה בן הרוש ז"ל, האיש שאלפים מתושבי זכרון יעקב חיכו למוצא פיו בטוריו השנונים.
מאת ג'קי כהן
אני נוהג לומר שעמוק אצלי בלב שמורים המקומות הכי טובים לאנשים הכי טובים שהכרתי בימי חיי. בשבוע שעבר הלך לעולמו יהודה בן הרוש מזכרון יעקב, אותו הכרתי בעת שעבדתי ככתב המקומון "כל זכרון", אי שם בשלהי שנת 2000. הבשורה על מותו של יהודה בטרם עת היכתה אותי בכאב חד וגרמה לי לעצב רב.
כאשר התבקשתי לכתוב טור לזכרו של יהודה, התלבטתי לגבי הדרך שבה עליי לעשות זאת. נזכרתי ודמעתי, כתבתי ומחקתי, עד שהחלטתי: עבורי, הדרך הכי טובה להסביר מי היה יהודה בן הרוש היא להתחיל מההתחלה, או ליתר דיוק – מההיכרות הראשונה שלי עם יהודה.
זה קרה ממש בתחילת דרכי העיתונאית, שהייתה לא פשוטה. התקבלתי לעבודה ככתב המקומונים "כל זכרון" ועיתון "כל הפרדס". על אף שחשבתי שאני עומד "להפציץ" ככתב ספורט, מצאתי עצמי דווקא מסקר את כל הנושאים האחרים: חינוך, מוניציפלי, פלילי, פוליטי, איכות הסביבה.
לא הגעתי מהאזור ולא הכרתי אף אחד. בימים שבהם אפילו לא היה לי אימייל אישי, קיבלתי לידיי רשימת טלפונים חצי מודפסת וחצי כתובה. כמו כל כתב מתחיל, פשוט התחלתי לחייג מהמרכזייה של העיתון. חלק מהקולות מעברו השני של הקו היו נחמדים. אחרים סירבו בנימוס לדבר איתי, היו שבכלל לא ענו. המשותף לכל אלה היה אחד: לא השגתי מהם אפילו סיפור עיתונאי אחד. הייתי אובד עצות, ולזמן קצר גם עיתונאי גרוע במיוחד.
זכורה לי היטב שיחת הטלפון הראשונה עם יהודה בן הרוש. מיד לאחר שהשיב לטלפון בביתו, הצגתי את עצמי ואת תפקידי. ביקשתי להתחיל בראיון השבועי הקצר. "תכתוב ככה", הוא אמר לי: "הכתב החדש של 'כל זכרון' לא יכתוב כלום לפני שהוא יבוא ליהודה הביתה ויאכל משהו".
ואז טלפנתי ליהודה בן הרוש. היה לו באותה תקופה טור קבוע בעיתון – מדור הומוריסטי בשם "המרפסת של יהודה". אחד מתפקידיי היה להתקשר אליו בכל שבוע ולשאול אותו ארבע, חמש או שש שאלות קצרות. שאלות על ענייני דיומא, והוא היה פשוט משיב. על אף שהיו קצרות – התשובות שלו תמיד שילבו בתוכן הומור, חוכמת חיים ושנינות.
זכורה לי היטב שיחת הטלפון הראשונה עם יהודה בן הרוש. מיד לאחר שהשיב לטלפון בביתו, הצגתי את עצמי ואת תפקידי. ביקשתי להתחיל בראיון השבועי הקצר. "תכתוב ככה", הוא אמר לי. "הכתב החדש של 'כל זכרון' לא יכתוב כלום לפני שהוא יבוא ליהודה הביתה ויאכל משהו".
למחרת בצהריים אכלתי אצל יהודה ארוחת צהריים. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. בכל שבוע יהודה "פיטם" אותי. לא רק בטור הפופולארי שלו, אלא גם במיטב הסקופים. הוא ידע כל מה שקורה בזכרון יעקב לפני כולם. כך קרה שאת הכתבות הכי מוצלחות ומצליחות שפרסמתי במקומון – קיבלתי ממנו.
גם שנים לאחר מכן, כשעברתי בין תפקידים עיתונאים והפסקתי לסקר את זכרון יעקב, נהגתי לשוחח עם יהודה כמה פעמים בשבוע. מדי פעם נפגשתי איתו במקרה או שלא. כל מפגש כזה היה חוויה.
לא משנה איזה סקופים מקומיים הייתי מפרסם, מספר התגובות הכי גדול שהייתי מקבל בכל שבוע היה על הטור שלו. הטור של יהודה. כולם היו מדברים על כמה הוא שנון, כמה הוא אהוב וכמה הוא מצחיק. היו אפילו פוליטיקאים מקומיים שנהגו להתקשר אליי ולהתחנן, שאבקש מיהודה להזכיר אותם בטור שלו. ביניהם, גם כאלה שידעו שיהודה הוא ליכודניק מושבע, והם בכלל היו בצד השני של המפה הפוליטית.
אז כן, הרווחתי מקור מידע מצוין, אבל עוד יותר מכך – הרווחתי חבר לחיים. גם שנים לאחר מכן, כשעברתי בין תפקידים עיתונאים והפסקתי לסקר את זכרון יעקב, נהגתי לשוחח עם יהודה בן הרוש כמה פעמים בשבוע. מדי פעם נפגשתי איתו במקרה או שלא. כל מפגש כזה היה חוויה. היו לו תמיד את המשפטים החכמים האלה עם התובנות, וגם את הבדיחות המצחיקות. גם את היכולת לעודד אותך ברגעים הכי קשים בדרכו האופיינית.
הייתי רוצה לכתוב כאן שהקשר עם יהודה נשמר לאורך השנים וראוי שכך היה קורה, אבל רצה הגורל וללא כל סיבה מיוחדת ניתק הקשר. יחד עם זאת, מעולם לא שכחתי אותו. מצאתי את עצמי מספר עליו לאנשים שהוא בכלל לא הכיר והם לא הכירו אותו. מצאתי את עצמי חושב עליו בכל פעם ששמה של המושבה זכרון יעקב היה עולה, או סתם כאשר עברתי ליד היישוב בדרכי לאיזשהו מקום, ואפילו בסתם ארוחה עם סתם מישהו.
לכן, הידיעה על מותו של יהודה היכתה אותי עמוק בלב, במקום שבו שמורים אצלי המקומות הכי טובים לאנשים הכי טובים שהכרתי בימי חיי. שלום חבר.
- הכותב, ג'קי כהן סקאלי, שימש בעבר כעיתונאי וכעורך העיתונים כל זכרון וכל הפרדס. בתצלום, יהודה בן הרוש ז"ל. צילום: יפעת בן הרוש
1תגובה