בכל יום כיפור, בדיוק בשעה שתיים בצהריים עת פילחה האזעקה את הדממה של כיפור 1973, מחפש חבר מועצת פרדס חנה, אייל כגן, פינה שקטה בה הוא נושא עיניו לשמיים ומתפלל.
"נתניה. אנחנו גרים ברחוב המייסדים, פינת רחוב הרצל. מרכז העיר. אין יותר מרכז מזה. בניין העיריה הישן שמאכלס גם את סניף הדואר ממוקם שני בתים מאיתנו. עיר קטנה נתניה באותן שנים, כולם מכירים את כולם. יום כיפור. אני בן שמונה. אחותי הקטנה בת 5 וחצי. חם. העיר ריקה לחלוטין. אמא שלי, עוד הייתה על הבוקר ביארצייט בבית הכנסת הגדול, עם דודה רחל ועתליה. התפללה כמו כל שנה לעילוי נשמתם של הוריה. סבא שמעון וסבתא רוזה".
"אחותי ואני משחקים בחדר. בחוץ אין נפש חיה. אמא שלי מתעקשת שלא כמנהגה שננוח בצהריים. מה שנקרא שנ"צ. בכל זאת שני ילדים, לא מפסיקים לעשות רעש ועוד ביום כיפור. לא נעים. אני מזנק למיטה , אם כבר שנת צהריים אז עוד גילגול אקרובטי לא יזיק. ואז, זה תופס אותי . באמצע התעופה. אזעקה מחרישת אזנים, שקורעת את השקט הבלתי נתפס, בקול רעם שמהדהד עד היום באוזניי ובאוזני כל מי ששמע אותה. אזעקה שתקרע מדינה שלמה, ואלפי בתים בישראל של השנים ההן. הצופרים ממוקמים על בית העיריה הסמוך, ואנחנו שומעים אותם בתוך הבית ממש. עולה ויורדת. להורים שלי זה ברור שיש מלחמה. לנו שום דבר לא ברור".
"אנחנו יוצאים לחדר המדרגות, גם השכנים שלנו בקומה מעל, יורדים למטה. אבא שלי פותח את הרדיו הישן (שעדיין נמצא אצלנו) ומחפש את ה-bbc. "הם בטח יודעים מה קורה", הוא מסביר לנו. ב-bbc, מודיעים שפרצה מלחמה. קול ישראל שותק. אחרי זה יגיעו הסיסמאות, הקצובות, וגיוס המילואים יתחיל. בינתיים, אמא שלי בלחץ. במלחמת ששת הימים, מטוס טופלב עיראקי, חדר לנתניה, והפציץ את העיר, לא רחוק מאיתנו, בכיכר ציון. אישה אחת נהרגה. הזיכרון הזה עוד חי ושריר וקיים".
"לאט לאט, אנחנו נרגעים. אבא ואני יוצאים לרחוב. השכנים גם יוצאים, כולם מנסים להבין מה קורה ואין ממש תשובה. מתחילה תנועה של מכוניות. פה סוסיתא, שמה כרמל דוכס צבאית. בערב, אנחנו רואים בנקודת ההתכנסות, חיילים במדים, מתארגנים להסעות. עם תרמילים, מגודלי שיער, לחלק עוד יש ציצית שחוטיה מבצבצים מבעד למדים. אחרי זה יגייסו גם את אבא למילואים, בני נוער יעצרו מכוניות ויצבעו את הפנסים בצבע כחול כדי שלא יראו את האורות בלילה. בהמשך יגיעו מודעות האבל הבלתי נגמרות. מדינת ישראל אחרי יום כיפורים של 1973 כבר לא תהיה אותה מדינה".
"ואני, תשאלו. מאז שבגרתי, בכל יום כיפורים, בשעה שתיים בצהריים, מחפש לי פינה שקטה ונושא את תפילתי. תפילת יחיד אישית ופרטית, שמסתיימת תמיד באותו משפט, "העושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". ומוסיף תוספת קטנה "עלינו ועל העולם כולו". אמן.
- הכותב, עו"ד אייל כגן, הינו פעיל חברתי המשמש כיו"ר האופוזיציה במליאת מועצת פרדס חנה – כרכור.