איש התקשורת ומנחה הטלוויזיה, אבי כאכון, נזכר באותם רגעים קטנים שעיצבו את דרכו וערכיו מבית אבא
“יום הכיפורים שלי מתחיל לקראת סוף הקיץ, אמצע החופש הגדול, ארבעים ימים לפני יום הכיפורים, חודש אוגוסט החם. בשעה ארבע בבוקר, מגיע לבית הכנסת של אשר ברנס בפרדס חנה. ממש באשמורת הבוקר שר את ״חטאנו לפנייך״ ושומע את תקיעות השופר שמחזירות אותי לגיל שבע, כשאני ואבא שלי עליו השלום, אבא פופה, הולכים יד ביד, עטופים בציצית, כשהשמש תכף שוקעת, ונכנסים לבית הכנסת לעולי לוב, מתיישבים על הכיסא כשהשמות שלנו חקוקים בו, ושומעים את בנו בוארון, עמוס צעדה, אברהם צעדה, כשהם מפייטים את ״לך אלי תשוקתי״.
“ואנחנו, כל הקהל, ילדים, מבוגרים, חילונים, דתיים, כולם בלבן, כשהם עטופים בציצית חוזרים אחריהם בהתרגשות, כשחלק מאיתנו מריחים תפוח עץ עם ציפורן, כשקשה להם שאפילו לא עברה שעה מהצום (עד היום זה מצחיק אותי). אחרי התפילה, כבר ארבעה עשורים אני והחברים שלי צועדים לצומת המרכזון, ומשם בקו ישר למושבה כשאלפי תושבים איתנו. חלקם יושבים במדרכה, על הגדרות, או סתם מטיילים, מדברים, ואתה פוגש אנשים שיש לך מפגש חד שנתי איתם, ביום הכיפורים, מדברים על הכל, צוחקים”.
“היום אגב.. אני עושה זאת עם אשתי וארבעת ילדיי שיהיו בריאים. מיד לאחר מכן אני חוזר הביתה, צמא, ומשתדל להרדם מהר כדי לא לחוות ברע את הצמא. אז, כשהייתי ילד, הייתי ישן עד ארבע אחר הצהריים, ומגיע לתפילת הנעילה כדי לשמוע את הפייטנים שהזכרתי, צועקים בהתרגשות ״אל נורא עלילה״. אז היו יוצאות לי דמעות מהעיניים, של התרגשות, של כיף, וגם של יאללה זה אוטוטו נגמר. ואז, ברכת הכוהנים, שכולם מצטופפים, בנים ובנות, קרוב לאבא, וסבא שיברך אותם, אבא שלי היה מצמיד את הטלית שלו , הלבנה, שמוכתמת בטבק, אליי, ואת הריח שלו אני לא יכול לשכוח, ומאמין שלא אשכח לעולם. היום, כשאני ילד, אבל גדול, הצום פחות מפריע לי, אני לוקח אותו בטוב, אני ייוצא לתפילת הנץ, נהנה מהתפילות, מהזמירות, והכי מתגעגע לריח של אבא, ושל הטלית שלו, ומחבק את הבן שלי , רפאל, שקרוי גם על שם אבי ועל שם המלאך רפאל, עוצם את העיניים ומרגיש שאבא עומד לידי, מברך את שנינו”.
*הכותב, אבי כאכון, איש תקשורת, מנחה תכניות טלוויזיה. בעברו כיהן, בהתנדבות, כחבר מועצת פרדס חנה – כרכור.
