בקצב העוד: אחד על אחד עם נאבי (יאיר בר מעוז)

הוא נווד נצחי באופי, אבל בחר להשתקע לראשונה בפרדס חנה; ביום הוא מומחה בשיווק דיגיטלי, בלילה פרפורמר ענק. קבלו את יאיר בר מעוז – נאבי

את יאיר בר מעוז מכירים עשרות אלפים בכינוי “נאבי”. הוא בן 30 והגיע לפרדס חנה לפני כחודשיים בעקבות חברים. נאבי מחזיק בשני כובעים. בכובע אחד הוא מוזיקאי מצליח שעושה מוזיקת עולם עם טאץ’ מקומי וסוחף אחריו את הקהל בהופעות. בכובעו השני הוא בעל עסק, מומחה לגוגל אנליטיקס שעובד מהבית ומרצה על התחום בגוגל, טיקטוק ועוד…

“החברים המוזיקאים שלי קוראים לזה הייטק ואנשי ההייטק רואים את זה לא כהייטק אלא כשיווק”, הוא מספר. בימים אלה הוא מקליט לראשונה, בצורה יותר ממוקדת סינגלים, כשהתוכנית היא להקליט בחודשים הקרובים לפחות ארבעה שירים חדשים ולשחרר אותם ליוטיוב.

המוזיקה תמיד הייתה סביבו כילד. “גדלתי במשפחה מוזיקלית. היינו נפגשים כל המשפחה לג’חנון, ואחרי הג’חנון הגיע תמיד הג’ם סשן, שבו אבא שלי, אחי ודודים היו מנגנים ושרים ביחד שירים ישראליים ושירים לועזיים משנות השבעים והשמונים. ביטלס, סיימון וגרפונקל ועוד”.

מהג’ם סשן המשפחתי סביב הג’חנון הגעת למוזיקה?

“אני לא הייתי מנגן ושר איתם, רק יושב. עוד לא הייתי מוכן לזה. אבל המשפחה דחפה אותי ללמוד פסנתר. בכיתה ז’ עברתי לגיטרה, ובתיכון במגמת מוזיקה נכנסתי לעניין יותר. גיליתי את הריגוש של להופיע. בצבא הכל נעצר. בעיקר התמודדתי אז עם כאבים ובעיות גב קשות, אז כל עניין המוזיקה נעלם. בשנת 2015 הגעתי להודו בפעם הראשונה. רק שם שמתי לב, שאנשים מתלהבים מהמוזיקה שלי. הייתי יושב ושר ומנגן בעיקר קאברים. על גיטרה, יוקלילי וכל כלי שמצאתי”.

בניגוד למוזיקאים רבים, בחרת ללמוד במסלול קצת שונה. למה?

“כשחזרתי לארץ לפני שש שנים, התחלתי ללמוד. בחנתי את רימון ועוד בתי ספר ללימוד מוזיקה בארץ. לא התחברתי למה שראיתי. רציתי ללמוד סגנונות ספציפיים. אז שלחתי הודעה בפייסבוק לגיטריסטים בארץ שאני אוהב ושמנגנים מיוחד. שאלתי אם הם יכולים ללמד אותי. הם ענו כן והתחלתי לבוא אליהם. חיפשתי סגנונות מאוד נישתיים שלא מלמדים בשום בית ספר בארץ: דלתא בלוז, פינגר סטייל, בלו גראס, גוספל, מוזיקת כנסיות. למדתי שנה שנתיים. הייתי בטירוף, לפעמים הייתי יושב 8 שעות בחדר לבדי ומנגן. כשעברתי משבר ולא רציתי לראות אף אחד, ישבתי וניגנתי, חקרתי ביוטיוב ובגוגל והורדתי קורסים. עשיתי הכל לבד”.

כמו צעירים רבים, בזכות יוקר המחייה בישראל, הוא נקלע לקשים כלכליים. את זה הוא היה צריך לפתור. כך הגיע לכובע השני שלו: שיווק וניתוח נתונים ברשתות חברתיות מהבית. גם זה נכנס לחייו כאילו באופן טבעי. “עבדתי בחנות גיטרות של אבי גיל. יום אחד הגיע לחנות בחור ואבי אמר לי: ‘הוא הולך ללמד אותך SEO (קידום אורגני לאתרים) ואני הולך לתקן לו בתמורה כלי נגינה’. כך היה. את מה שלמדתי יישמתי גם על האתר של אבי. שנה אחר כך, לאחר שצברתי ניסיון, חיפשתי משרה בתחום ומצאתי עבודה. זאת הייתה כל החוויה של קלישאת משרד הייטק: צפון תל אביב, נורות פלורסנט, נוף לחניון, חמש דלתות זכוכית שנפתחות עם כרטיס מגנטי ושלושה אנשים שעובדים באותו חדר ולא מדברים אחד עם השני”.

“אחרי שבועיים אמרתי להם: ‘אני מתפטר’, אמרו לי ‘תן לנו עד סוף החודש למצוא מחליף’. בסוף החודש הם התעקשו ואמרו לי ‘אנחנו רוצים אותך’. הייתי אז אחרי פרידה ובתקופה קשה. אבא שלי אמר ‘הודו עשתה לך טוב. סע לשם לחודש, נקה את הראש’. נסעתי ובמשך שנה וחצי נדדתי בין הודו, תאילנד וישראל. עבדתי בשביל חברת הייטק ממחשב נייד. אחרי חצי שנה הם עשו הסבה לעסק שלהם והשאירו לי את המחשב. כשהחלה הקורונה כבר התמחיתי בפרסום ממומן ואז הרחבתי את ידיעותיי לתחום הגוגל אנליטיקס”.

ניתן לומר שהפריצה המוזיקלית שלך קשורה מאוד להודו?

“כן, אחרי חודש בהודו ראיתי שני נפאלים שהופיעו במסעדה עם הרבה קהל. הם היו פחות טובים ממני. ביקשתי מבעל העסק שייתן לי להופיע למחרת חצי שעה. הקהל אהב וההופעה נמשכה שעה וחצי. הכרתי שם יותר ויותר מוזיקאים והתחלתי שיתופי פעולה. הייתי עושה אז הרבה בלוז ופולק, והייתי כותב מוזיקה. היו שלוש במות פתוחות בשבוע. הייתי מגיע לכל במה עם שיר חדש ובוחן את השירים על הקהל. הזמינו אותי לשיר ב-blind orchestra של דב רוזן. הוא מזמין מוזיקאים מדהימים. מכסים לכולם את העיניים ומאלתרים שעה שעתיים בעיניים מכוסות. אי אפשר לדעת מה יקרה. אלה ההופעות הכי מטורפות שיש”. שם הוא גם קיבל את הכינוי נאבי, שהולך איתו עד היום.

בחזרה בארץ הוא פיתח את זהותו כמוזיקאי ופרפורמר. “אחרי שנה וחצי בהודו נהייתי מאוד חולה, עם המון אינפקציות ודלקות. חזרתי לארץ ב-2019. מאז אני בריא ואפילו קורונה לא הייתה לי. זה היה סימן בשבילי שאני צריך להישאר. אני וחברה טובה שלי, איריס ברעם, היינו מסתובבים הרבה בטבע בארץ וממציאים שירים מזרחיים מצחיקים, פרודיות והומור. כשביצענו שיר, שאלו אותנו ברצינות ‘אתם להקה’? ואהבו. החלתי לכתוב יותר ויותר שירים. הייתי מביא אותם לאיריס ועיבדנו את זה לרמה של דואו. התחלנו להופיע עם זה ברצינות ברחבי הארץ, וזה נהיה פרויקט בשם ‘אשאר’ שקיים עד היום. כשחזרתי לארץ הבאתי איתי עוּד, אחרי שנפתחתי למוזיקה הזאת. מאז למדתי אצל מורים בארץ כמו יאיר דלאל, גלעד חזן ואחרים. אפריקה מזרח תיכון, מרוקו תימן. אני מאוד מחובר לז’אנרים האלה. יש בהם משהו מאוד שבטי, ומצאתי את הנוסחה לחבר ביניהם לבין האוזן המערבית המודרנית בעזרת ההגשה והטקסטים. בדומה למה ש’ימן בלוז’ ו’רבע לאפריקה’ עושים”.

נאבי הרחיב את ההופעות ויצר שיתופי פעולה עם נגנים שונים כשהוא מגנן על העוד ושר. לפני שהבין מה קורה, ההופעות הפכו לאירוע בו הוא סוחף את הקהל, שמשתתף באופן פעיל בהופעה.

“הופעתי באורוות האמנים, בקרפיון, בתל אביב, בראש פינה ובעוד הרבה מקומות. הרעיון הוא לשרוף במות עם מוזיקה שמחה ומרקידה שכל אחד יכול למצוא בה משהו מעצמו, בייחוד דרך המילים. אני נוטה לכתוב יותר על החוויה האישית מאשר על העולם כולו. אני מקבל מוזה מחוויות אישיות שלי, בין אם זה געגוע, תסכול או החשק המטורף להיות בטבע בזמן סגרי הקורונה. לפני השיר ‘גמד’ שעוסק בזה, אני אומר לקהל בהופעה לעצום עיניים ולדמיין עולם שבו אי אפשר לחבק את האהובים, לצאת לטבע, להיות בים ולטייל. אז, מתוך זה, אני אומר לכולם ‘עכשיו דמיינו שאפשר’. הקהל מתלהב, משתתף בשיר וצועק ‘אייווה’. הרבה פעמים בשירים יש השתתפות פעילה של הקהל. אנשים יוצאים מההופעות מרוממים ושמחים, עם חיבוקים וצחוקים, ונפלא לראות את זה, וזה גם כלי בשבילי. כי בראש ובראשונה המוזיקה היא כלי בשבילי להתמודד עם החיים האלה”.

השירים שלך, ברובם, שמחים, אך יש בהם גם סוג של התרסה.

“למעשה, כל השירים שלי הם שירי שמחה שבאים בניגוד למשהו. ‘שבעתי’, למשל, הוא שיר שמח על כל הדברים ששבעתי מהם. ‘מאמא סילביה’ הוא שיר על האישה שאף פעם לא מרוצה והתסכול של הגבר שלא מצליח לרַצות. הכל בחיוך כמובן”.

נשמע כמו תפיסה מאוד ישראלית, וגם כמו קטע של סטנדאפ.

“נכון. הקטע של לחגוג את הקושי ולצחוק עליו”.

האם מוזיקאי יכול לחיות כיום ממוזיקה בלבד?

עבור נאבי התשובה היא לא, ולא רק בגלל הצורך לשלם שכר דירה, אלא גם כי זה הרסני לנפש שלו ולכל היצירה המוזיקלית. “העסק נותן לי את הגב הכלכלי ליצור בשקט, בלי פחד לפרנסה, והמוזיקה נותנת לי את הסיבה לקום בבוקר ולעבוד. ניסיתי בעבר לעשות כסף רק ממוזיקה, וזה היה נורא. כשהעול הכלכלי רובץ על המוזיקה שלי ואני יוצר בשביל כסף, זו תחושה נוראית. זה הורס הכל”.

• בתמונה: יאיר נאבי בר מעוז. צילום אוהד פליק