בגיל 33 כוכב העבר, רמי דואני, חזר לכר הדשא ואין מאושר ממנו, בריאיון מיוחד מסביר דואני איך מצא עצמו שוב בכדורגל, על מה הוא מתחרט, מה הוביל לפרישה בגיל 24 בלבד ומה הן שאיפותיו לעתיד
שחקן העבר רמי דואני, תכנן להגיע הכי רחוק שאפשר בכדורגל. בארץ, צפו לו מיטב הפרשנים והמאמנים עתיד ורוד. למעשה, היה לו חוזה מוכן לליגת ה- MLS בארצות הברית. אלא, שתכנונים לחוד ומציאות לחוד. הכל התהפך אחרי שנפצע בזמן ששיחק במדי הפועל תל אביב. כאן, בעצם, התחיל אותו כדור שלג. ביש מזל ואירוע שגרר אירוע מאותה פציעה, הובילה את דואני המוכשר לתלות את נעליו בגיל 24 בלבד. היום, בגיל 33 , נשוי פלוס 3, חזר דואני למגרש ואין מאושר ממנו. דואני משחק במדי פרדס חנה – כרכור בליגה השנייה. עבורו, מדובר בתחנה ראשונה בדרך חזרה להגשמת חלום שהתפספס. עם רגליים יציבות על הקרקע ולב במגרש, הוא גם יודע, שהכל תלוי רק בו.
לטוב ולרע, מה הם הרגעים הזכורים לך מהתקופה בה היית אחד השמות הצעירים והמבטיחים בכדורגל?
“עברתי המון חוויות בכל הקשור לכדורגל. רובן ככולן בגיל מאוד צעיר. כל דבר שקרה בפעם הראשונה נצרב כזיכרון מתוק, אם זה המשחק הראשון, הזכייה הראשונה שלי בגביע, הגול שהבקעתי בדרבי. כמובן שגם שמינית גמר הליגה האירופית מול ריינג’רס – משחק שבסופו נבחרתי לשחקן המצטיין. זה משהו שאי אפשר לשכוח. ההשתתפות באליפות אירופה עם הנבחרת הצעירה. כל אחד מהדברים שציינתי מסמל עבורי זיכרון מתוק שמרגש להיזכר בו כל פעם מחדש”..
מי השחקן שהכי נהנית לשחק לצידו ולמה?
“יוסי אבוקסיס ללא ספק. יוסי היה אליל נעורי. הערצתי אותו ושאפתי להיות כמוהו. בסופו של דבר, יצא ששיחקנו יחד במשך שנה שלמה. עבורי, זה היה תענוג צרוף וחוויה בלתי נשכחת. הוא קודם כל וזה בעיניי הדבר הכי חשוב: אדם ענק – לא פחות מהיותו שחקן ענק”.
למה הכי התגעגעת? מה היה חסר לך?
“הגעגוע הוא לכל הווייב מסביב לדבר הזה שנקרא כדורגל. סערת הרגשות המטורפת. זו המשלבת לחץ, התרגשות ומתח לפני משחקים. האדרנלין המטורף אחרי משחק, האהבה והחיבוק מהקהל. הווייב הקבוצתי שנקבע באימונים המשותפים, בחדר ההלבשה, במפגשים המשותפים. אלה דברים שקשה מאוד להסביר במילים. מי שלא חווה את זה, לא יצליח להבין עד הסוף למה אני מתכוון”.
מה גרם לך, בעצם, לפרוש בגיל כל כך צעיר?
“אחרי הפציעה הראשונה שלי בהפועל תל אביב, נגמר לי החוזה ועשיתי שיקום לבד. לאחר מכן חתמתי בהפועל פתח תקווה. במשחק השני נפצעתי שוב. לצערי, פציעה שהתבררה כקרע נוסף ברצועות. שבועיים לאחר הפציעה, אבא שלי נפטר.
איך שהסתיים האבל, נכנסתי לניתוח שבסופו נוצר לי זיהום בגוף שגרם לי להיות חודשיים בבידוד. הפציעה הפעם אילצה אותי לעבור לא מעט הליכים רפואיים ופתיחה של הברך כדי לנקות את הזיהום. תוסיפי על כל זה את העסק המשפחתי שלנו, שאחרי פטירתו של אבי לא היה מי שייקח אותו. כל אלה, בשילוב הידיעה שהפציעות לא יאפשרו לי להיות בטופ של הכדורגל, הובילו אותי לפרוש ולקחת אחריות על העסק המשפחתי ועל העתיד שלי. לפני הפציעה הייתי אמור לחתום בליגת הMLS בארצות הברית. היה לי חוזה מוכן. זו הייתה תקופה בה ארה”ב השקיעה תקציבי עתק בהבאת שחקנים מכל העולם”.
יש משהו שאתה מתחרט עליו? שאולי, בדיעבד, היית פועל אחרת?
“אין ספק, שהיום בדיעבד אני קצת מתחרט על זה, אבל באותו רגע זה היה הדבר ההגיוני לעשות. הייתי חייב לדאוג לפן הכלכלי של המשפחה שלי. לעזור לאמא. אצלי המשפחה תמיד הייתה במקום ראשון. לשאלתך, אני מתחרט שלא היה לי את המוח של היום בתקופה אז. אם הייתה לי המקצועיות של היום, אולי לא הייתי נפצע. אני מאמין שאם הייתה לי את הבגרות המנטלית והחשיבתית שיש לי היום, הייתי משחק באחת הליגות האירופיות או לכל הפחות בקבוצה בכירה פה בארץ.
תמיד הייתה לי תמיכה מהמשפחה, במיוחד מאבא שלי ז”ל, אבל ההבנה שלו בכדורגל לא הייתה מספיק טובה. לא היה מי שיכוון אותי ויעזור לי לסלול את הדרך. עוד דבר שאני מתחרט עליו הוא חוסר שיתוף הפעולה עם התקשורת באותה תקופה והסכסוך עם אלי גוטמן שלא היה צריך לקרות”.
איך קרה שחזרת לכדורגל בגיל בו רבים מתחילים לתכנן את הפרישה ואיך זה קשור לבכירי הפועל חדרה?
“חזרתי לכדורגל בעקבות התערבות עם נמרוד אטיאס, הידוע בכינויו גולו. נמרוד הוא חבר הנהלת הפועל חדרה.כאשר הוא ראה תמונה שלי על יאכטה עם משקל עודף באופן חריג, הוא דיבר איתי. בשיחה הוא אמר לי, שאם אני אוריד 20 ק”ג, הוא יחזיר אותי לשחק באופן מקצועי בהפועל חדרה. הוא הצליח להעיר בי מחדש את הרצון לעלות על המגרש. לא רק בחלום, אלא באופן מעשי. נכנסתי למשטר דיאטה וירדתי 24 ק”ג, אבל בגלל שכרגע בהפועל חדרה זה לא רלוונטי, נשלחתי על ידי נמרוד, אהרון בויקו מאמן הכושר של חדרה ואורן גולן המנהל המקצועי, להשתפשף בקבוצה מסודרת. בעוד שנה נראה מה קורה איתי, אני אעשה את המקסימום להרשים אותם מבחינה מקצועית”.
למה דווקא פרדס חנה ולמה דווקא עכשיו?
“פרדס חנה הייתה הקבוצה היחידה שיכלה לקלוט אותי מבחינת זמנים בחלון ההעברות, בנוסף, לקרבה הגיאוגרפית לבית יש משמעות – כיוון שאני מתגורר בחדרה. סיבה נוספת היא המאמן שאני מכיר המון שנים, וכאשר חוזרים למשחק מקצועי אחרי שנים ארוכות, מוטב ורצוי שיוביל אותך מאמן אותו אתה מכיר, מעריך ומוקיר. זה למה פרדס חנה. למה דווקא עכשיו? כי “הג’וק” חזר במלוא היקפו ובמלוא הדרו. אחרי שנים שנמנעתי מלראות ולהתעניין בכדורגל, היום אני רואה כל דבר אפשרי אשר קשור לכדורגל – הרבה מעבר למשחקים בפריים טיים. התחושה שלי היא, שיש לי המון פערים להשלים. תמיד הייתי טוטאלי, ועכשיו הרבה יותר מתמיד. מדובר באתגר אמיתי”.
איך הסביבה שלך קיבלה את ההחלטה שלך לחזור לכדורגל בגיל 30 פלוס?
“האמת, כולם היו בהלם. אף אחד לא באמת ידע על התוכניות שלי. אפשר לומר, שאפקט ההפתעה עבד פה יופי. כולם סביבי התלהבו ועם זאת התפלאו שאני מוכן לשחק בליגה ב’. אחרי ששמעו מה אני מתכנן, קיבלתי את ברכת הדרך מהמשפחה ומהחברים, עכשיו נותר לקוות שהדברים יצאו לפועל כמו תוכנן. אני חושב שיש לי המון לתרום בכדורגל מקצועי – בוודאי לקבוצה עם המון שחקנים צעירים כמו חדרה”.
מה הן השאיפות שלך?
“לפני הכל להיות בריא, זה הכי חשוב. בכלל נדמה, שהשנה החולפת העניקה סוג של פרספקטיבה בכל הקשור לחשיבות הבריאות והתא המשפחתי. מבחינה כלכלית ומשפחתית, שאלוהים ישמור לי על הקיים. מבחינת כדורגל, אני שואף להגיע לליגת העל. ברור לי, שלחזור ולהיות כינור ראשון, זה לא דבר שהוא בר ביצוע. אומנם אני חולם על-כך, אבל אני גם ריאלי. אני מאמין, שבעבודה קשה בהחלט אצליח להשתלב בסגל שחקנים. כמו שציינתי קודם, אני יודע שיש לי המון מה לתרום והלוואי ואגשים את השאיפה שלי ואצליח”.
מה דעתך על הכדורגל בארץ היום? עד כמה הוא התקדם מאז ועד היום?
“הכדורגל בארץ, לצערי, לא באמת התקדם עם השנים.בתקופה שלי היו 12 קבוצות בליגת העל, קבוצות כמו הפועל חיפה, קריית שמונה וסכנין לא היו בליגת העל. אז נכון, היו פחות צעירים בתקופתי והיה הרבה יותר קשה לצעירים להגיע לליגת העל. קחי, לדוגמא, את ערן זהבי, עדן בן בסט ותומר חמד. שלושתם שחקנים, שנשלחו למכבי הרצליה ולו רמת השרון של אז. הם הלכו לשחק בליגה לאומית, כי לא אובחנו כמספיק טובים באותה עת. מה שכמובן התברר כטעות. מה שאני בא להגיד זה, שאולי הגדלת הליגה אפשרה ליותר צעירים להיות פעילים בליגת העל, אבל מבחינת רמה אני לא מסכים בכלל. אני לא חושב שהכדורגל מתקרב לאיפה שאנחנו שיחקנו ולרמות שאנחנו שיחקנו”.
