זכרון יעקב של ימי המנדט הבריטי היא ערש ילדותו של אביגדור מירובסקי. על הימים ההם וגם על השירות ביחידה 101 – היחידה הסודית של אריק שרון
“אפשר להוציא אותי מזכרון יעקב, אבל אי אפשר להוציא את זכרון יעקב ממני”. כך מגדיר אביגדור מירובסקי (88) את הקשר שלו למושבה הוותיקה, שהיה בה בן בית.
מירובסקי, שנראה צעיר בהרבה מגילו הביולוגי, נולד בשנת 1934 למרים טוכטער הרשקוביץ, ילידת זכרון יעקב, שעזבה את היישוב אחרי שאביה נפטר בשנת 1926. בשל חוקי הירושה של אותם ימים לא זכתה לנחלה במקום. היא נישאה, עזבה לחיפה ושם נולדו הוא ושני אחיותיו הגדולות. אבל לאורך ילדותו ונעוריו, זכרון יעקב הייתה לו למעשה בית שני.
“כל קיץ היינו מבלים במשך כל הקיץ אצל הדוד, אח של אמי, בזכרון יעקב, בבית הרשקוביץ. הבית שאמי נולדה בו. הבית היה בית מלון ובחצר הגדולה שלו הייתה באותם ימים, שנות ה-30 וה-40, אורווה של המשטרה הבריטית. אני זוכר את הסוסים שפעם קיבלתי בעיטה מאחד מהם. את העגלות שהובילו בזמן הבציר חביות מלאות ענבים ליקב. מול בית הקברות היה הגורן. אני זוכר שישבתי כמשקולת על המורג המסתובב על ערמות החציר. אני זוכר את הנסיעות לשחות בטנטורה, ועוד הרבה דברים. היום אני לוקח לכאן את הנכדים, שיראו מאיפה בא השורש שלהם”.
הקשר המשפחתי
שורשיו של מירובסקי במושבה זכרון יעקב, עמוקים מאוד. הסבים-רבים של מירובסקי היו ממקימי היישוב בעלייה הראשונה. סבו, אבוסקנדר, היה מיודד בימי השלטון הטורקי עם המפקד הטורקי במקום, ג’מאל פאשה.
“כשעצרו את פישל (אפרים) אהרונסון באשמת ריגול, סבא שלי הלך למפקד ואמר לו ‘עזוב אותו, הוא רק איש זקן שלא יודע כלום’. פאשה ענה לו: ‘אם תמשך ככה, תשב במעצר יחד איתו, כי אם אתה יודע שזה לא הוא, סימן שאתה יודע גם מי כן'”.
חשיפתה של מחתרת נילי היוותה שבר גדול במושבה זכרון יעקב ובמאמץ המלחמתי לסילוק השלטון העותמאני.
“אנחנו גדלנו על הסיפורים. אמא שלי זכרה איך לקחו את שרה אהרונסון. לשרה הייתה עוזרת בית. אמא שלי אמרה לעוזרת ביידיש ‘אל תגידי מילה’. אמי גם זכרה את משפחת לנגה”.
הוא סיים את בית הספר והתגייס בשנת 1952. באותה עת התמודדה המדינה הצעירה שציינה פחות משלוש שנים להקמתה, מול פעולות טרור של הפדאיון.
למירובסקי היה ברור, שהוא ישרת ביחידה קרבית. עם הקמתה של יחידה 101, היחידה שהתמקדה בחיסול הפדאיון ועד היום סיפורי הגבורה של היחידה הינם חלק בלתי נפרד של מורשת הקרב הצה”לית, הצטרף אליה מירובסקי
היחידה, שהוקמה בשנת 1953 על ידי אריק שרון, כללה בין השאר את מאיר הר ציון, קאצ’ה ודמויות ידועות אחרות. היא, כאמור, הוקמה בעקבות פעולות טרור של הפדאיון בשנות ה-50 המוקדמות. היחידה עצמה עסקה בפעולות תגמול, כביכול על ידי אזרחים. לכן, הנשק לא היה צה”לי והחברים הסתובבו ללא דסקיות זיהוי צבאיות. היחידה התקיימה קרוב לחצי שנה – עד שפורקה ומוזגה בצנחנים, שם המשיכו אנשיה לעסוק בפעולות תגמול.
איך הגעת לשרת ביחידת 101 המיתולוגית, זו שסיפורי הפעולות המקוריות שביצעה בעורף האויב, נחשבים עד היום כלא פחות מנועזים.
“התגייסתי לנח”ל בהתחלה במטרה להיות קיבוצניק. הוצבתי בחצרים. בגלל בצורת לא הייתה שם עבודה בפלחה, אז נשלחתי לקורס פיקודי בנח”ל והדרכתי בקורס טירונים. שם פגשתי חבר ילדות, שסיפר לי שהוא ביחידה סודית בשם 101. הוא הסביר לי איפה בסיס האם שלהם, קרוב לירושלים. אני ארזתי את כל הפקלאות שלי בלי להודיע לאיש. ערקתי מהנח”ל ונסעתי לשם. לא ידעתי למי לפנות בבסיס, אש שאלתי את הש”ג. הוא אמר לי שהג’יפ של ה-101 עוד לא הגיע, אז ידעתי לפחות שעלי לחכות לג’יפ. אמרתי לו ‘אני עייף והולך לישון, כשיגיע הג’יפ תעיר אותי’, וכך הוא עשה. נכנסתי לג’יפ עם כל הפקלאות. איש לא שאל מי אני. ככה צורפתי ליחידה 101”.
מה שמשך אותו להצטרף ל-101 היה הפעילות והאקשן. “זה מצא חן בעיניי והלכתי על זה. עבדנו בחוליות של שלושה עד חמישה אנשים. כל אחד הלך עם המדים שאיתם הגיע. לא הונפקו מדים מיוחדים ליחידה וכמעט שלא היינו כפופים לשום מרות חיצונית. נשלחנו להרבה סיורי לילה מעבר לגבול. ניווטים, פעולות חבלה, קרבות קצרים. הסיורים הרבים נועדו להוציא מאיתנו את הפחד לעבור את הגבול. צברנו ביטחון וכבר לא פחדנו מזה”.
“בשנת 1953 צה”ל לא היה כמו היום. הוא לא פעל ביחידות קטנות ובלילות. אנחנו היינו בדיוק הניגוד של זה. זה החינוך שיחידה 101 הביאה לצה”ל. היינו כמו פרטיזנים. היינו כל כך סודיים ששנים אחר כך לא דיברנו על זה. הייתה בינינו אחוות לוחמים שקשה היום לתאר אותה”.
אביגדור מירובסקי על יחידה 101: אחד למען כולם וכולם למען אחד
אחת הפרשות המפורסמות ביחידה 101 הייתה נפילתו של נהג היחידה, יצחק ג’יבלי, בשבי הירדני. ג’יבלי נפצע בפעולה בעמק הירדן וביקש מחבריו שישאירו אותו בשטח ולא יסתכנו כדי לחלצו, וכך נפל בשבי.
“לפני שג’יבלי נפל בשבי, הוא נסע ביום שישי לחופשה בעמק הירדן. לא היה לו האישור שנדרש אז לנסוע באוטו ביום שישי. אנשי המשטרה הצבאית בטבריה תפסו אותו ואמרו לו ‘אתה תימני, בטח גנבת את האוטו'”.
ביום ראשון אנשי היחידה חיכו לג’יבלי והוא לא חזר. הם נסעו לטבריה. מצאו את האוטו ואת ג’יבלי בידי המשטרה הצבאית. ג’יבלי סיפר שהכו אותו שם. ה-101 היכו בתגובה את הרס”ר שהכה אותו ואת אנשי המשטרה הצבאית המקומית. “גם בהמשך, כשכבר סופחנו לצנחנים, בפעמים הנדירות שיצאנו לחופשה בתל אביב, אם היינו יושבים באיזה מקום ומישהו היה צועק ‘הנה מם-צדיקים, מכות!’ זה הספיק, והתחיל בלגן. כשאריק שרון הודיע לנו שצורפנו לצנחנים, הוא אמר: ‘יש עכשיו מבצעים יותר חשובים מלהכות את המם-צדיקים'”.
ניסיון החטיפה שבוטל בגלל אגו
כשג’יבלי נפל בשבי החלו ניסיונות לשחררו. לא רק בדרך המקובלת של משא ומתן ועסקאות שבויים. “עשינו ניסיון לחטוף את המפקד הצבאי של אזור ג’נין כדי להחליפו בג’יבלי. אריק שרון לקח ג’יפ צבאי שצויד. הוא התחזה למייג’ור באו”ם, וזה הועיל שאנילביץ, הנהג שלו, היה היחיד מבינינו שהיו לו עיניים כחולות. אני הייתי על תקן של מחבל ערבי, והיו חיילים שהתחפשו לשוטרים, וכל זה היה לצורך העמדת פנים שבאנו להחזיר מסתננים ערבים. כשמפקד ג’נין התקרב כדי לקבל את ה’מסתננים’, רצינו לחטוף אותו, אבל פנחס לבון שהיה אז שר הביטחון שמע על הפעולה, שיצאה לדרך באישור קצין המבצעים רחבעם זאבי ולא באישורו. לבון נתן הוראה לבטל אותה. הקצין הירדני כבר היה בידיים שלנו ואז הגיעה משטרה אמיתית כדי לבטל את הכל”.
“לקראת הפעולה הייתי בסיור בין הכפרים קיביה ורנטוס, סיור שקט של שני אנשים שבו יוצאים בלי דיסקיות מזהות, לבושים בבגדים אזרחיים ונעלי קרפ ואסור לפתוח באש. בקיביה הייתה חתונה ועמדתי כ-20 מטרים מהחוגגים בצל של עץ. הנהג, שתפקידו היה לקבוע איזה רכב יוכל לעבור בשבילים האלה, משך אותי משם לפני שאתגלה”.
מהם הזיכרונות שלך מהמפקד ומהאדם אריק שרון?
“לאריק שרון היה חוש הומור ציני. הוא היה יכול להיות איש לבבי וגם איש רע, תלוי במצב ובמי שעמד מולו. הוא היה מלח הארץ. איש אמיץ מאוד. ולא רק הוא. קחי למשל את מאיר הר ציון, שכונה ביחידה “הר”. הוא היה סייר ונווט שאין כדוגמתו. פעם באחד המסעות בנגב, לא היו לנו מים. הגענו לגב מים מלאים ירוקת. כולנו פחדנו לגעת בהם. הוא שתה מהמים ואמר ‘אלה המים הכי טעימים ששתיתי אי פעם'”.
בשנת 1955 השתחרר מירובסקי מהצבא והמשיך בחייו. הוא עבד בתחילה בחומרי בניין ואחר כך בחברת השיווק סולכור ובוולקן מצברים. בשנות ה-60 למד טכנאות ובשנות ה-70 למד מינהל עסקים, עבר לענף הברזל בניין וניהל מפעל. במקביל, התחתן ונולדו לו שלושה ילדים, שבעה נכדים ושלושה נינים. משנת 2002 הוא בפנסיה ומבלה את זמנו בנעימים.
“זכרון יעקב היא נקודה חשובה אצלי בלב”, הוא מספר. “אני מגיע אליה באזכרות. כאן קבורים סבא רבא, סבא וסבתא, הוריי וכבר הגענו לבן של אחותי. בבוא יומי, גם אני אשכב שם”.
ממרום גילך, דווקא ממי שהגיע ממשפחה לוחמת ואידיאולוגית, מה מסקנותיך ממרום גילך?
“בגדול, נעשיתי אנטי מלחמתי. סחבתי חברים הרוגים ואני יודע מה עושה המלחמה. במלחמה אין מנצחים. יש מי שמפסיד יותר ומי שמפסיד פחות. מכל יחידה 101 המקורית אולי שבעה מאיתנו חיים היום. עשינו את מה שעשינו מתוך אמונה מלאה. אני מכיר את סיפורו של כל אחד ואחד מהם, מאיתנו. לצערי, אדם שפחות מכיר ויראה אותנו ברחוב, ייראה בנו אנשים זקנים”.
