סא”ל במיל’ עמית יגור, פרשן ביטחוני ותושב פרדס חנה-כרכור, מציג מבט לא שגרתי על המלחמה מול איראן, החזיתות הלא פתורות מול חמאס וחיזבאללה, העורף והאתגרים האמיתיים של ישראל
במציאות ביטחונית מתוחה, כאשר המלחמה מגדירה מחדש את גבולות השגרה, נשמעים קולות רבים בזירה הציבורית. חלקם חוזרים על אותם מסרים מוכרים, אחרים מנסים לחדש. סגן-אלוף (במיל’) עמית יגור בכלל מחלק את זירת הפרשנויות אחרת: יש הרבה מדי מזרחנים שמנתחים את המצב בעיניים מערביות, ופחות מדי ערביסטים שמנתחים את הזירות דרך עיניי האויב.
יגור, לשעבר קצין בכיר בצה”ל וכיום פרשן ביטחוני פעיל, מביא לשיח נקודת מבט שונה. מניסיונו בזירה הפלסטינית, הלבנונית והאיראנית במערכות הביטחון, כאחד מזוכי פרס אמ”ן על תרומת היחידה שלו בלכידת האונייה קארין A, הוא מבקש לאתגר תפיסות קיימות. לצד הופעות תכופות בכלי תקשורת מרכזיים, הוא ממשיך לנתח את המציאות מזווית מקצועית.
כמעט כל סבב מתחיל ומסתיים בהצהרות של “ניצחון מוחלט”. האם, בעיקר מול משטר או ארגון טרור דתי פונדמליסטי קיצוני שמתחזק רעיון, יש דבר כזה ניצחון מוחלט?
“לפני שאגע בהגדרה “ניצחון מוחלט”, בוא נבדוק מצב נוכחי. המצב היום הוא, שטרם סיימנו את המהלך הצבאי מול איראן. אותו הדבר עם חמאס וחיזבאללה. לכן, מוקדם מדי לומר אם השגנו או לא. ככלל, לדעתי, ניצחון מוחלט הוא מונח ערטילאי. אנחנו יכולים להסתכל על ציר ההתנגדות השיעי. הוא לא בא להכניע צבאית את ישראל או את ארצות הברית. הוא נאבק במאבק תודעתי בכלים צבאיים, במטרה ברורה: לעורר את דעת הקהל המערבית כדי שתכפה את סיום הלחימה. לכן, המונח ניצחון מוחלט הוא לא רק צבאי, הוא תודעתי, פוליטי, הישרדותי ואזרחי. רק כאשר יהיה שינוי רעיוני, כמו אחרי מלחמת העולם השנייה עם הנאצים, אפשר יהיה לדבר על ניצחון מוחלט”.
האם מיטוט המשטר האיראני הוא בכלל בר ביצוע ואם היו מאפשרים לך לנהל את המערכה, במה היית מתמקד כדי שזה ייצא אל הפועל.
“אני חושב שהמטוטלת כבר זזה בכיוון הנכון. אני חושב שהפור כבר נפל מבחינת דעת הקהל. כמו שראינו באביב הערבי, יש רגע שבו אי אפשר לעצור את זה. גם משטרים שנראו יציבים מאוד נפלו מהר מאוד – כמו לדוגמא משטר אסאד. זה קשה למדידה, אבל אני חושב שדעת הקהל כבר עשתה דרך לנקודה שאין ממנה חזרה”.
“אתן שתי דוגמאות. הראשונה היא חיזבאללה בלבנון. אני חושב שהניצחון שלנו עליו יהיה בעיקר תודעתי. יש חשיבות לצבאי, אבל מה שקורה בתוך לבנון והכוונה היא לחיכוכים פנימיים בהנהגה השיעית, ההתנגדות הציבורית הרחבה, הצעדים שממשלת לבנון החלה לנקוט בהם – שם נפל הפור. הדוגמא השנייה היא מה שראינו באיראן במהלך חודש ינואר. זה היה אירוע חריג מאוד. לא רק מחאות, אלא שבירת קווים אדומים מול המשטר הרצחני: תקיפת מסגדים, שריפת סמלי משטר, הנפת דגלי ישראל לצד דגלי השאח הפרסי. בעיקר, סוחרי הבזאר, שהיו בסיס התמיכה העממי המרכזי, הצטרפו גם הם למחאות. המחאה לא נעלמה, היא נכנסה בינתיים לבתים. לדעתי, היא תצא שוב ואפילו בצורה חזקה יותר, ברגע שהמשטר ייתפס כחלש. עד עכשיו, נתניהו, טראמפ ויורש העצר הגולה רזא פהלווי, אמרו לעם לשבת בבית ולחכות ליום פקודה”.
אז מה, בפועל, צריך לקרות כדי לגדוע את ראש הנחש ולהאיץ את מיטוט משטר האייתוללות?
“לא להתמקד רק בצבאי. הכלים יכולים להיות צבאיים, אבל המגרש צריך להיות אזרחי. למשל, המשך פגיעה בסמלי שלטון בצורה ממוקדת. זה יוצר תחושת חולשה של המשטר. למשל, ברשות השופטת באיראן שהיא לא גוף עצמאי אלא חלק ממנגנון הדיכוי. פגיעה ישירה במשמרות המהפכה באמצעות מיטוט המערכת הכלכלית הפנימית. זה ייצור לחץ כלכלי על בני המשפחה של המשרת במשמרות המהפכה. אפשר לטפל גם במנגנונים כלכליים חיצוניים, כמו כאלה שמצויים בתוך קטאר. יש בקטאר מערכות כספיות, באמצעות חלפנים, שעובדות עם המשטר האיראני. נטרול המערכות האלה יסייע רבות לקריסה כלכלית של המשטר עצמו. אפשר גם לפעול ולגייס קצינים בצבא האיראני הרגיל, שיש בינו לבין משמרות המהפכה פער ענק. לפנות אליהם ולהציע תמריצים תמורת עריקות, חנינה או ישיבה על הגדר. כמובן, במקביל, להמשיך ולהפציץ ולפגוע בכל בנק המטרות הצבאיות”.
בניגוד לפרשנים רבים וכן לפוליטיקאים שהעריכו בהתחלה, כמעט בכל סבב, שמדובר במערכה יחסית קצרה, אתה הערכת שזה ייקח הרבה יותר זמן. למה?
“שוב, ההבדל בין מזרחנים שרואים את המצב בעיניים מערביות לוגיות לבין ערביסטים. הגישה שלי אומרת, שהאויב הפונדמליסטי ימשיך להילחם, ממש כמו חמאס, גם במצבים חסרי סיכוי. הדרך להכניעם, כמו שציינתי, היא באמצעים אזרחיים, כי מה שמטריד אותם באמת זו דעת הקהל הפנימית. ברגע שזה ישתנה, ובמקביל הם ייחנקו כלכלית, הם יתקשו לפעול. בכל אחת מהחזיתות אנחנו נמצאים כרגע באמצע המערכה, אולי קצת אחרי. השלב הקרוב יהיה אינטנסיבי יותר, אבל יחסית קצר. זהו מאבק על “שרירי בטן” – מי נשבר או ממצמץ ראשון. איראן בונה על-כך, שהמערב לא יחזיק מעמד. בחמאס ובחיזבאללה בונים על-כך שאיראן תשרוד וזרם הכספים יימשך. אנחנו, לדעתי, צריכים להמשיך ולהעמיק את הסדקים שנוצרו שם בהנהגה. העם האיראני מאוד לא מרוצה ששלטון האייתוללות עבר לשליטת משמרות המהפכה. אם נמשיך בכל האפיקים ולא נמצמץ ראשונים, נראה קריסה פנימית, אבל זה דורש עוד זמן”.
נשק יום הדין האיראני הוא מיצרי הורמוז, שכמעט 20% מתעבורת האנרגיה העולמית עוברת דרכם. האם ניתן בכלים צבאיים להשתלט על המיצרים?
“הצבא האמריקאי לא פועל בלי תכנון. אני בטוח שהיו תוכניות מראש למצב כזה. בהיכרותי את הצבא האמריקאי, הוא יכול להשתלט על האירוע. נעשתה כבר עבודת ריכוך משמעותית: פגיעה בתשתיות ימיות, בסיסים, טילי חוף, רחפנים, וכמובן חיסול בכירים. כבר כעת יש כוחות רגליים אמריקנים ויש כוחות שאמורים כל רגע להגיע לשם. אלה כוחות אמפיביים. זה לא אומר שלא יהיו נפגעים, אבל זה לא התרחיש האפוקליפטי שמציגים. ואני אחדד את הנקודה ואוסיף, שאם החות’ים יסגרו את מיצרי באב אל מנדב, זה רק יאיץ את פרויקט IMEC – ציר הסחר אותו מוביל טראמפ, שיחבר מהמזרח, דרך סעודיה, ירדן וישראל לאירופה – ציר שפשוט עוקף את צווארי הבקבוק הימיים. מבחינתי, מה שנראה כאיום, יכול להפוך להזדמנות אסטרטגית אמיתית”.
כדי להוביל מהלך כזה צריך, שנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, יורה על כניסה קרקעית. המשטר האיראני בונה על ההתנגדות במערב לכך. אומנם אומרים שטראמפ לא צפוי, אבל הוא עדיין מסתכל על סקרים.
“בניגוד לאלה שטוענים, שנשיא ארצות הברית הוא קפריזי, אני חושב שהוא הוכיח, למרות כל האמירות האלה עד עכשיו, שהוא מאוד רציונלי, מאוד יודע לאן הוא הולך, מאוד יודע מהו החזון שלו והוא עובד כדי לבסס את החזון שלו. נכון, לנשיא טראמפ יש את הסגנון שלו, והסגנון שלו הוא סגנון של לוקו. זה הסגנון שהוא גם רוצה שיישאר, כי הסגנון הזה מניב לו הרבה הצלחות: הצלחות בעסקים הפרטיים שלו בעבר והצלחות גם היום כנשיא ארצות הברית. טראמפ מבין את טבע האדם הרבה יותר טוב מהרבה אחרים. הדרך, אומנם, מאוד צבעונית, והאמת שזה מה שהיה חסר במזרח התיכון. הכל היה צפוי מדי, ובמשך עשרות שנים מדינות הציר ידעו, שביכולתן להשפיע על דעת הקהל המערבית ולהכתיב את הנרטיב, כי תמיד התייחסו אליהן בניתוח של קונספציה בגישה של מזרחנות, ולא בגישה ערביסטית.
על טראמפ גישת האנדרדוג והנרטיב המתמסכן לא עובדת. אצלו יש טוב ורע. לכן, האסטרטגיה של מדינות הסדר הישן וציר ההתנגדות האיראני בראשם זה למרוח את הזמן כמה שיותר עד שטראמפ יתחלף. מבחינתם השוטר הוא אגרסיבי והם לא מצליחים להתמודד איתו. הם צריכים מישהו אחר, יותר צפוי. ושוב, זה שטראמפ לא צפוי בסגנון, לא אומר שהוא לא צפוי לאן הוא מכוון. הוא מאוד רציונלי מבחינה אסטרטגית”.
יגור מתגורר למעלה מעשרים שנה בפרדס חנה – כרכור. אל המושבה הגיע בזכות האהבה. “את הגר הכרתי בארוע שארגנו חברים משותפים. המשכנו לדבר ולהתכתב באינטרנט”, הוא מספר על היכרותו עם מי שתהפוך לרעייתו, הגר פרי – יגור.
כחברים התגוררו השניים בתחילה בירושלים. הגר למדה באותה עת לתואר שני בירושלים ושימשה כעוזרת מנכ”ל העירייה דאז. לאחר שהתחתנו החליטו השניים לחזור לפרדס חנה – כרכור.
במהלך השנים, כשהגר שימשה בראש מועצת פרכו”ר, נמנעת מלהתבטא פומבי. מדוע?
“עד שנת 2020 שירתתי כקצין בתפקידים מאוד תובעניים בצבא. כחלק מערכי צה”ל, לא ראיתי לנכון להתבטא בנושאים פוליטיים – גם לא מקומיים. בהיבט האישי, כמובן שנתתי והענקתי תמיכה מהבית, אבל לא הייתי מעורב פומבית. באותה עת זה היה אתגר לנהל משפחה, קריירה ושני תפקידים תובעניים כאלה. אני גאה ברעייתי, שהעניקה מעצמה 24/07 בתפקידה כראשת מועצה. אני גאה בתהליכים שהיא הובילה, שלא נגעו בהם שנים. תהליכים בחינוך, בפיתוח המושבה והתשתיות, בחידוש וחיזוק הריאות הירוקות ועוד. אני מאמין, שיש לה עוד הרבה מה לתרום לציבור ולתושבים”.
את ליל הסדר, ככל הנראה, נחגוג ליד מרחב מוגן. מה אתה מאחל לכולם?
“אנחנו הרבה יותר חזקים ממה שנדמה. אני מאחל אורך רוח בעורף, המשך שינוי הקונספציה והתפיסה הצבאית שכבר באה לביטוי בכל הזירות וכמובן חג שמח”.
צילום מסך: כאן 11
