הכדורגלנית הבינלאומית, לי פלקון, נלחמת על צדק ושוויון תנאים בכדורגל הנשים הישראלי.
היא לא חוסכת את דעותיה ולא נרתעת להציף הכל, לפרוש כמחאה מנבחרת ישראל, לומר מה היא חושבת על ההתאחדות לכדורגל וגם להחמיא למכבי “כשרונות” חדרה. ההצלחה באירופה והפציעה שהובילה לחזרה לארץ בניגוד לתכנון המקורי, הביקורת כלפי ההתאחדות לכדורגל והפרישה מהנבחרת בעקבות חוסר השוויון בין כדורגל נשים לגברים. לי פלקון, הרכש החדש והנוצץ של מכבי כשרונות חדרה, מדברת על הכל בגיל 29 ,אחרי כמה שנים באירופה וקריירה ענפה בנבחרת ישראל, לי פלקון חזרה הביתה למה שהיא כינתה “הפסקה מנטלית”. פציעה לא צפויה שינו לה את התוכנית לחזור לליגות העל האירופיות והותירו אותה בישראל.
מי שנחשבת לשחקנית הכדורגל האיכותית ביותר בישראל, לי פלקון, היא גם הרכש הטרי של מכבי כשרונות חדרה. היא מדברת על החתימה בחדרה, מה דעתה על כדורגל הנשים בארץ, על ההתאחדות וגם על ההחלטה לפרוש מהנבחרת כמחאה.
באירופה התמונות שלך התנוססו בכל עיתוני הספורט, בארץ המצב שונה. ספרי קצת על עצמך ומה גרם לך לחזור לשחק כדורגל בארץ?
“שמי לי פלקון, בת 29 מקיבוץ משמר העמק. אני שחקנית כדורגל בתפקיד קישור התקפי. באירופה שיחקתי ארבע שנים. בשנת 2019 חשבתי שיעשה לי טוב לעשות הפוגה לתקופה קצובה בארץ. הכוונה שלי הייתה לחזור לחו”ל. לצערי, נפצעתי בארץ – מה שגם לי לחשב מסלול מחדש ובעצם להישאר כאן. אני שלמה עם ההחלטות שלי”
בחודש שעבר הצטרפת לשורות מכבי כשרונות חדרה, מה הוביל אותך דווקא לשם?
“התחלתי את העונה בבנות נתניה אצל שרית ושלי, שחקניות עבר וחברות טובות שאני מאוד מעריכה ואוהבת. רציתי מאוד שיתחבר ויצליח, אבל לצערי זה לא קרה. הגעתי למצב שלא הצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי. הן יצאו מדהימות ואפשרו לי לעשות את המעבר לחדרה- שם יש את גבי שהוא מאמן מצוין ומקצועי.
ידעתי שבמכבי חדרה יש אימונים טובים ומקצועיים עד כמה שאפשר פה בארץ. זה, בעצם, מה שאני מחפשת. ההנאה שלי מגיעה מהמשחק כמובן, אבל לא פחות ממקצוענות. התנאים בארץ עבור כדורגל הנשים לא גבוהים בלשון המעטה, בכל הקבוצות. אני כמובן מדברת על מגרשים, תקציבים ואותן נסיבות ישנות מוכרות”.
את לא מסתירה את דעותייך על היחס בישראל לכדורגל נשים. מה את חושבת על מצב הענף בישראל?
“יש הרבה היבטים להסתכל על השאלה. מצד אחד, הבסיס של כדורגל נשים בארץ גדל. יש היום הרבה יותר ילדות שמשחקות כדורגל. כמובן, הרבה יותר קבוצות בהשוואה לתקופה שלי שכמעט ולא היו. מה שמראה על פיתוח הענף וזה מאוד משמח אותי לראות. היום כבר לא נדיר לראות ילדה משחקת כדורגל, בניגוד לתקופה שלי שהיה קשה עד בלתי אפשרי למצוא ילדה בגילי ששיחקה כדורגל. אם מסתכלים על הבוגרות, בליגה או בנבחרת, אי אפשר שלא לראות את ההזנחה ממנה סבל הענף כל השנים.
מצד אחד מנסים להשקיע ולשפר את הבנות הצעירות שזה הצד החיובי, אבל זה לא באמת רלוונטי כי הן גדלות להיות שחקניות בוגרות. כפי שציינתי קודם, הענף בקטגוריה הבוגרת, לא מפותח מספיק. בהשוואה לאירופה, היכן ששיחקתי, הוא נמצא הרחק מאחור וזה כל כך חבל.
פרשת מהנבחרת לאחרונה וזה היה בקול צורם אחרי למעלה מ-40 הופעות. מה הוביל לכך?
“נושא הפרישה מהנבחרת לא קל עבורי. זה לא היה פשוט בכלל לעשות את הצעד הזה. מאוד אהבתי והתגאיתי לייצג את המדינה. מצד שני, באותה רמה התחיל להצטבר אצלי המון תסכול על היחס שקיבלנו – רק בגלל שאנחנו נשים. ההתאחדות אמנם הקימה אקדמיה ותוכניות לגיל הצעיר שזה מדהים בעיני וחשוב.
אבל, בכל מה שקשור לנבחרת הבוגרת, היה בעיניי יחס מחפיר ומזלזל. אני גם חושבת שהתבגרתי ולתמימות בהנאה והגאווה של לייצג את המדינה שלי בנבחרת שהייתי צעירה, התווספה גם ראיה ריאלית, שגרמה לי לראות את הדברים כמו שהם. הגעתי למקום ששאלתי את עצמי בשביל מה? בשביל מה אני טסה אם אין לנבחרת שלי מטרה אמיתית או אולי אפילו לומר כוונה אמיתית. אמרתי לעצמי שאם לאף אחד לא אכפת, אז למה שלי יהיה אכפת?
העדפתי לפנות את המקום ולפחות שמישהי אחרת תחווה ותהנה מהדבר הזה. נותר לי לקוות, שהאמת שלי, שאני פורסת בפני כל מי ששואל, תוביל לשינוי אמיתי. עצם זה שדיברתי והצפתי על הנושא עשה לי טוב”.
את הביקורת שלך על ההתאחדות לכדורגל את לא מנסה להסתיר. מהי הטענה העיקרית שלך כמי שבאה מהשטח?
“הטענה העיקרית שלי להתאחדות, אם אפשר לקרוא לזה טענה היא דרישה לשוויון. חשוב לי להדגיש, אני לא נגד ההתאחדות, אני פשוט בעד הנשים, השחקניות, בעד עצמי! אנחנו רוצות יחס שהוא שווה. מבחינתי יחס זה השקעה. אין קסמים בספורט. עם אפס השקעה לא יהיו תוצאות. מבחינתי. מינימום ההשקעה שקיימת שם היום, היא זלזול בנשים כי בשאר העולם משקיעים, יש תכנית קדימה. השקעה למרות שעוד אין לגמרי שוויון, אבל ניכר שזה הולך לשם, זה הכיוון. אצלנו בארץ בדיוק הפוך, נראה שלא משנה מי ישב בראש ההתאחדות, אין מספיק מודעות ורצון לשנות. מרגיש שזה לא מספיק חשוב”.
איפה את חושבת שתסיימו את העונה?
“התקווה היא לסיים במקום הראשון, אני גם באמת חושבת שאנחנו מסוגלות לעשות את זה. עם כל הכבוד, זה יפה לדבר על זה, אבל עוד רבה העבודה שלפנינו”.
האם יש לך תוכניות, ביום בו תחליטי על פרישה, להמשיך בתחום – אולי כמאמנת?
“אין לי תוכניות כרגע לאמן – גם לא בעתיד. אני אפילו לא יודעת להגיד אם אני רוצה להישאר בספורט אחרי פרישה ממשחק פעיל. אולי ארצה לאתגר את עצמי עם משהו חדש? אין לי מושג כי זה עוד רחוק ממני. מה שכן, לא משנה מה אבחר לעשות בעתיד, כדורגל תמיד היה ויישאר חלק ממני. בכלל, אני מעודדת כל ילדה ונערה הנחשפת לכדורגל נשים לבוא ולהתנסות. הכל מתחיל בחלום בגיל צעיר, עבודה קשה ורצון להגשים אותו. אני גם מקווה, שברגע שהן יגדלו להיות שחקניות בוגרות, הן ייהנו מתנאים אחרים, חוויה אחרת. אני מבטיחה להמשיך ולפעול כדי שזה יקרה”.
צילום: יח”צ חו”ל
