האחיות לבית דוד, שני ורעות, חיות ונושמות כדורגל, יחד הן מובילות את קבוצת מכבי כשרונות חדרה וכן גם הן מודעות להצלחה של כדורגל נשים בעולם, אל מול הקשיים בהם כל הענף נתקל בו בארץ
רעות דוד (31), קפטנית בקבוצת הנשים של מכבי כשרונות חדרה, משמשת גם כמנהלת מחלקה בחברת הביטוח “שירביט”. היא חיה ונושמת כדורגל מגיל צעיר. בדיוק כמו אחותה הצעירה, שני דוד (29), מאמנת כדורגל במקצועה ושחקנית במכבי כשרונות חדרה.
איך הגעתן לכדורגל?
רעות: “מאז שאנחנו ילדות קטנות עסקנו בספורט ואהבנו את זה. שיחקנו בגיל ממש צעיר בשכונה ואפילו עם קבוצות ילדים של בנים. אחר כך, יש גיל שזה הופך להיות בלתי אפשרי – אז פנינו לענפי ספורט אחרים. אני, למשל, שיחקתי כדורסל. בשלב מסוים יעקב גלאם ויוסי סופר ראו אותי משחקת כדורגל וצירפו אותי לכל מיני טורנירים של כדורגל בנות – ליגת מתנ”סים, טורניר פוקס קידס (שזכינו בו וטסנו לטורניר עולמי בברצלונה). בשלב מסוים, בשנת 2005 , הוקמה מכבי כשרונות חדרה שזו הקבוצה שלי עד היום – כבר מעל 15 שנה”.
שני: “תמיד אהבנו ספורט ולשחק כדורגל בפרט. המרפסת שלנו השקיפה לעבר מגרש כדורגל וכל שבת קמנו לשריקות שופט, צעקות השחקנים ועידוד הקהל. כנראה שזה חלחל לתוכנו. בזמנו לא היו ליגות נערות וילדות מסודרות, אז נרשמנו לחוג כדורגל עם בנים לשנה-שנתיים. אחרי זה כבר התחילו להיות טורנירים ולקחנו בזה חלק”.
בארה”ב ובאירופה כדורגל נשים זוכה לפופולריות עצומה, בארץ השאלה המתבקשת היא למה דווקא כדורגל?
רעות: “כדורגל בכלל וכדורגל נשים בפרט זה ספורט מאתגר – במיוחד בישראל. כשאת מרגישה קליק עם משהו מסוים, שאת מרגישה שמאתגר אותך וגורם לך להתרגש בכל אימון ומשחק ולשאוף תמיד להשתפר, להוביל. אני חושבת שלא היה לי ספק שאני אשחק כדורגל. העובדה שגם אחותי אוהבת את אותו ענף ספורט, עבורי זה בונוס”.
שני: “הייתי בכדורסל ובכדורעף, אבל לא מצאתי ריגוש כמו שיש לי מהכדורגל”.
עיסוק בכדורגל מקצועי מחייב ויתורים שונים. על מה שתיכן נאלצתן לוותר?
רעות: “האמת, שאני אדם שמצליח לשלב דברים. למעט אולי דברים קטנים כמו אירועים, מפגשים עם חברים שהתנגשו באימונים או משחקים, לא מרגישה שוויתרתי. הכדורגל עבורי הוא להגשים את עצמי. טסתי לחו״ל , התקדמתי בעבודה. אני חושבת שרוב
הוויתורים היו בגיל צעיר יותר, בשנים של נבחרות ישראל, של מחנות האימון”.
שני: “אישית, ויתרתי על כל הטיולים בתיכון, על הרבה אירועים משפחתיים, אבל ויתור נשמע כמו משהו שלילי. עם הזמן, שום דבר לא הרגיש כמו ויתור, אלא השקעה במקצוע שבחרתי”.
מדוע לדעתכן הכדורגל הנשי, לפחות בארץ, לא תופס כמו כדורגל גברי?
רעות: “כדורגל תמיד נתפס בישראל כספורט גברי. לצערי, אנחנו לא מתחילות מאותה נקודה כדי שזה יצליח”.
שני: “אני חושבת שהחשיפה צריכה להיות הרבה יותר גדולה כדי שהכדורגל הנשי יתחיל לקבל תאוצה. זה צריך להיות בשילוב של סבלנות. אי אפשר לצפות שכדורגל נשים יתפוס אחרי עונה אחת של חשיפה והתקדמות. צריך המשכיות לדברים וסבלנות. כמובן, גם יותר השקעה מהצד שלנו, השחקניות, כדי להראות שאנחנו לא פחות מהגברים”.
ושוב, איך אתן מסבירות את העובדה שבחו”ל כדורגל נשי מלווה בקהל ענק ואילו בארץ הוא עוד בשוליים?
רעות: “בליגות השונות בעולם צמצמו את ההבדל בין הגברים לנשים. גדלו התקציבים, נמכרו זכויות שידור, שידורים בטלוויזיה באופן קבוע, תקשורת, פרסום של השחקניות המובילות והמון שיח סביב זה. דבר שכאן לצערי רחוק מלקרות”.
שני: “זה מתקשר לשאלה הקודמת. בחו”ל הבינו שכדי לקדם את הענף, הוא חייב פרסום מאסיבי ותוך כדי הפרסום, גם השקעה מבפנים כדי שלקבוצות יהיה מה “למכור” החוצה מבחינת רמת משחק, הנאה מצפייה מהמשחק ורצון בכלל להגיע לצפות. ברגע ששחקניות יידעו שיש להן פרסום, באופן טבעי הן לא ירצו להתבזות. הן ישקיעו יותר ויתנו יותר כדי להתקדם. כל דבר קשור לשני”.
איך אתן משלבות את חיי המשפחה עם הכדורגל, בוודאי בתקופת קורונה?
רעות: “המשפחה שלנו היא משפחה שתומכת בכל נושא הכדורגל. אנחנו המון יחד, בוודאי בתקופה כזו שלצאת מהבית זה לא מה שמומלץ. כשיש שותפה כמו שני למשחק, ברור לכולם שזה קל יותר להעביר תקופה כזו בבית ולראות משחקים ולדבר על כדורגל”.
שני: “בזמן רגיל כשאני מאמנת ויש לי גם ליגה או תקופת נבחרת, אז פחות יש זמן לצאת יחד כמשפחה. כל אחד עסוק בשלו, אבל מוצאים לזה את המקום. כל סופש אנחנו יחד ובפגרה זה כבר הרבה יותר פשוט למצוא את הזמן יחד מעבר לסופ”שים. בתקופת הקורונה הכל שונה, יש יותר זמן יחד. אני נמצאת הרבה יותר בבית וכמעט כל ערב מסתיים יחד עם המשפחה”.
מה לדעתכן כדאי ונכון לעשות כדי ליצור את הדור הבא של כדורגל נשים? למשל בארה”ב ליגות הבנות מתחיל בגיל בית ספר כחלק מתוכנית הלימוד
רעות: “אני חושבת, שאנחנו בשנים של עלייה בנושא בניית העתיד והדור הבא בכדורגל נשים. הוקמה אקדמיה לכדורגל במכון וינגייט, שנערות מגיל צעיר מגיעות לשם וחיות כדורגל מבוקר עד ערב. זה דבר שהלוואי והיה בתקופה שלי . יוצאות האקדמיה שמצטרפות לקבוצות, משדרגות את הליגה ומעלות את הרמה. חלקן אפילו עושות קפיצת מדרגה מטורפת ויוצאות לשחק בחו”ל. לייצג אותנו בכבוד בליגות השונות. ככה, שאני חושבת שהתהליך נמצא בבנייה נכונה. הלוואי ויהיו עוד המון בנות מוכשרות שיבחרו בענף הזה.
שני: “אנחנו צריכים להשקיע ולהתייחס לבנות הצעירות שמתחילות לשחק, בדיוק כמו לבנים. לתת להן את הכלים הנכונים כמו יחידות אימון, לימוד נכון של היסודות והבנה של מה זה כדורגל בכלל. אני מבינה שבגיל צעיר כדורגל נחשב לחוג, גם בנים וגם בנות. אבל, זו לא סיבה עבור המאמנים להשקיע פחות ולרצות לקדם. שחקנית צעירה צריכה לשאוף להיות יותר מהדור שקדם לה. לא להסתפק במה שהיה עד עכשיו ולנסות להגיע מעבר למה שהגיעו לפנייה”.
מה ההישג הכי גדול שלכן בכדורגל?
רעות: “מבחינתי, יש לי שני הישגים. הראשון הוא זכייה בגביע המדינה עם הקבוצה. להניף את הגביע זו חוויה מטורפת. הישג שני היה בשנה שעברה: חזרתי לשחק אחרי פציעה קשה בברך שהצלחתי להשתקם ממנה ולחזור – אפילו קצת מוקדם מהצפוי בעזרת עבודה קשה שלי. לנו אין מעטפת כמו של הגברים לחזור מפציעה. אצלנו העבודה היא ברוב המקרים של השחקנית”.
שני: “ללא ספק, זכייה בשני גביעי המדינה. עם חדרה זה היה מיוחד, כי זה התואר הראשון אי פעם למועדון שגדלתי בו. עם רמת השרון זה היה בעונה שקרעתי את הרצועה הצולבת במשחק ליגה הראשון. בחלומות הכי ורודים שלי לא דמיינתי שאזכה לשחק שוב באותה העונה, ובוודאי שלא לשחק 120 דקות בגמר הגביע. מבחינה אישית נטו: הבכורה שלי בהרכב נבחרת הנשים של ישראל”.
איך זה לחלוק עם אחותך את אותה אהבה?
רעות: “אין דבר יותר כיף מלחלוק עם שני את חווית הכדורגל ניצחונות והפסדים. אין ספק שזה קל יותר. שני בעיני היא ספורטאית וכדורגלנית שיש לי המון מה ללמוד ממנה. אם יהיו עוד כמה כמוה, כדורגל הנשים ילך וישתפר. אני שמחה שזכינו לשחק יחד ולהנות מזה יחד”.
שני: “יש לזה פלוסים ומינוסים. יש לנו ויכוחים ולא תמיד אנחנו מסכימות על דברים, אבל זה לא משתווה לדאגה של אחיות במגרש. אי אפשר למצוא את זה בשום מקום אחר. עם הזמן למדנו להשאיר את הוויכוחים וחוסר ההסכמה על המגרש ולא לקחת אותם מעבר”.
מה המסר שלכן לילדות קטנות שאוהבות כדורגל, אבל קצת נרתעות כי זה משחק של “בנים”?
רעות: “לכל הבנות שאוהבות כדורגל, אם אתן אוהבות את זה תלכו על זה בכל הכוח. הכדורגל ילמד אתכן המון על עצמכן על היכולות החברתיות שלכן. כדורגל יסייע לכן לשאוף ולהשתפר תמיד. הכי חשוב, להנות ולעסוק בדבר שאתן אוהבות . אני אשמח לארח בנות שמתלבטות באחד האימונים שלנו. אז הן יבינו כמה המסגרת הזו היא חממה – במיוחד בקבוצה משפחתית כמו חדרה”.
שני: “להגיע לכדורגל ולהוכיח לסביבה ולעצמן שכדורגל זה לא משחק רק של בנים. זה משהו שיעצב אותן, יבנה אותן.
מי שאוהבת את זה, צריכה להמשיך לרדוף אחרי החלומות, הרצונות והאהבה לזה ולהתעלם מרעשי הרקע והסביבה”.
