דווקא סיפור חייה הכואב של קרן עמרוסי, הוביל אותה לרוץ ולהפוך עם השנים לדמות ראויה לחיקוי ולהערצה. גם השנה היא מובילה את מרוץ “רצים לזכרם” שיתקיים ביום הזיכרון בכרכור

מאת: נירית שפאץ

במוצאי יום הזיכרון (13.05) יתקיים בכרכור, זו השנה הרביעית המרוץ “רצים לזכרם”, ריצת זיכרון בטבע בה הרצים מקבלים שם אקראי של נופל, לומדים עליו ורצים לזכרו כשהם לבושים בחולצה לבנה. המרוץ ייצא בשעה 16:30 מרחוב הנחילות בכרכור, והרצים ירוצו לאורך 1.2 קילומטרים. את המיזם ייסד בועז יעקב. יוזמת ומנהלת המיזם בפרדס חנה כרכור היא מאמנת הריצה קרן עמרוסי סמרה. קרן (46), נשואה ואמא לשלוש בנות גייסה למיזם שהפך למסורת, את המועצה המקומית. את המרוץ היא מקדישה לזכר בן דודה, יעקב (קובה) בקר ז”ל, שנפל במלחמת יום כיפור.

נסיבות החיים

“נולדתי כבדת שמיעה לאמא כבדת שמיעה”, קרן עמרוסי מתארת איך הביא אותה ניסיון חייה למיזם. “גדלתי בחיפה. ילדים לא קיבלו אותי בגלל מגבלת השמיעה שלי. לא היו לי חברים וחברות. בגיל שש היו לי מכשירי שמיעה מגושמים. בחרתי להשליך אותם לפח כי ללכת איתם כאב יותר מלשמוע”.

את מתארת ילדות בצל פגם תורשתי וילדים בכיתה שגורמים לך להרגיש שונה – שמחרימים אותך.
“אכן, חשבתי שאם אזרוק אותם אהיה כמו כולם, אבל זה לא עזר. לא שמעתי שום דבר. דמיינו לכם שאתם צוללים עמוק מתחת למים ושומעים הכל עמום, כך הרגשתי. הילדים גרמו לי להרגיש לא שווה. עברתי חרמות ומאוד סבלתי. לא הבנתי למה לא אוהבים אותי. הייתה לי ילדות עצובה ואפורה, אבל גדלתי בבית עוטף ואוהב והמשפחה הייתה עוגן בשבילי. הם תמכו בי. אמא שלי הבינה אותי הכי טוב והגנה עלי. גם סבא שלי, ניצול שואה, היה כבד שמיעה. זה תורשתי”.

קרן פיתחה דרכי הסתגלות שונות בניסיון לחיות עם המגבלה. “ישבתי בקדמת הכיתה, למדתי לקרוא שפתיים באופן מושלם. הייתי מסתכלת על המורה וכותבת את מה שאמרה בכתב חרטומים, באה הביתה ושוב עוברת על החומר”.

“אחרי שמונה הריונות כושלים, הודיעה לי הרופאה בקול קר ומנוכר שלא אוכל ללדת עוד. הידיעה הזאת עבורי הייתה מאוד קשה. חזרתי לאותה תחושה של ילדה עצובה בת שש. הרגשתי שוב לא שווה “

מספרים שניסית להסתיר את העובדה שאת לקוית שמיעה גם בשירות הצבאי.
“כשהגעתי לצבא ניסיתי להסתיר את זה כל הזמן, לא רציתי שיידעו שאני לא שומעת. רציתי להיות כמו כולם, אבל זה לא עזר לי, כי לא שמעתי. בצו הראשון ניסיתי גם להסתיר את זה, אבל ראו שאני לא שומעת וכמובן הורידו לי פרופיל. בכל זאת היה לי שירות מדהים במשמר הגבול. אחד המפקדים אמר לי: “למה את מתביישת בזה שאת לא שומעת טוב? למה את לא אומרת את זה ולא משתפת? זה כמו להרכיב משקפיים”.. רק אז התחיל להדהד לי בראש המשפט הזה”.
מה שגרם לה להתחיל להרכיב מכשיר שמיעה, לבסוף, היה לידת בתה הבכורה. “הבנתי שיש לי ילדה ואני צריכה לקחת אחריות. לא לשמוע אומר, שלא אשמע את הילדה שלי בוכה, מישהו ידפוק לי בדלת או יצלצל בטלפון ואני לא אשמע, הילדה תקרא לי ולא אשמע. אז התחלתי להרכיב מכשירי שמיעה בגיל 30. זה היה תהליך לא פשוט. אם אתה לא מרכיב מכשיר שמיעה מגיל צעיר, המוח מתרגל לא לזהות צלילים. לא ידעתי מה זה גשם, מה זה ציוץ ציפורים. לא ידעתי הרבה דברים. ואז התחלתי להרכיב מכשירי שמיעה ולזהות צלילים”.

ההריונות הכושלים

מה שגרם לה להתחיל לרוץ היה אשפוז בבית החולים בעקבות הריון מחוץ לרחם שסיכן את חייה. “אחרי שמונה הריונות כושלים, הודיעה לי הרופאה בקול קר ומנוכר שלא אוכל ללדת עוד. הידיעה הזאת עבורי הייתה מאוד קשה. חזרתי לאותה תחושה של ילדה עצובה בת שש. הרגשתי שוב לא שווה. הייתי סגורה בתוך בית החולים שבועות והרגשתי שאני שוקעת, ואחרי מספר שבועות יצאתי אל הטבע וגיליתי את הריצה”.
“תמיד צעדתי, אבל בריצה יש משהו אחר, תחושה של ריחוף. התחברתי מאוד לטבע, בו הכל מתחדש ופורח. העונות מתחלפות, יש חיים. הצלחתי להתגבר על הדיכאון תוך כדי הריצה ולמדתי לרוץ עד לריצות מרתון מאתגרות. אנשים ראו אותי ברחובות השכונה חוזרת מהריצה עם אור בעיניים וביקשו לרוץ איתי. התחילו לפנות אלי הרבה אנשים שרצו שאאמן אותם. כך הפכתי למאמנת לריצות ארוכות”.

רצים לזכרם

את הדחיפה להקים את מיזם “רצים לזכרם” היא קיבלה אחרי מות אמה, מלכה, שנהגה לצעוד איתה בשדות כרכור ונפטרה מסרטן נדיר אחרי שבעה חודשים בהן סבלה האם מהמחלה הקשה.
“בן דודה של אמא, יעקב בקר ז״ל, נפל במלחמת יום כיפור והמטרה הייתה גם להנציח את זכרו. חודשיים אחרי מותה, ביום הזיכרון, כמחווה לכיתה של בתי האמצעית, הדפסתי לכל ילד בכיתה שם של חלל. קניתי לכל ילד דגל, דיברתי איתם על יום הזיכרון ויצאנו לריצה בשדות עם דגלי ישראל. ממש בשטח בו הייתי הולכת עם אמא שלי. ערכתי להם פעילות בנושא יום הזיכרון והם מאוד התרגשו. החלטתי להעביר להם אימוני ריצה פעמיים בשבוע. באותה עת הכנתי את הילדים למרוץ פרדס חנה כרכור. כאשר ראיתי את השמחה האותנטית והתמימה שלהם, זה החיה וחיזק אותי”.
אחרי מות אמה קרן עמרוסי יזמה את פעילות “גמאני רצה” פרדס חנה כרכור. מדובר בקבוצת ריצה אזורית של עשרות נשים המתמודדות או מחלימות מסרטן השד או סרטן נשי אחר. “גיליתי שאני מצליחה לחזק את הנשים, לנטוע בהן שמחה וחדוות ריצה, והן מחזקות אותי”, היא מתארת.
“עברתי איתן כברת דרך ולמדתי בזכותן המון. אנחנו רצות מדי שבוע ומבלות יחד באירועי תרבות. הן משתתפות כקבוצה גם במרוץ ‘רצים לזכרם'”.
מאז השבעה באוקטובר קיבלה הריצה משמעות נוספת בחייה של קרן עמרוסי. “בעלי יצא לחזית הצפון ונשארתי עם הבנות בבית. פעלתי בכל המישורים שיכולתי. נרתמתי עם הבנות ובנות “גמאני” לבשל לחיילים ולחיילות. הזמנתי נשות מילואים, אימהות של חיילים ונשים מפונות להתאמן יחד איתי בקבוצת “גמאני”. במקביל, לקחתי עלי לרוץ וליזום מיזמי ריצה בשיתוף משפחות החטופים. ראיתי היענות מרגשת של עם ישראל – רקמה אנושית אחת שזועקת את קולם של החטופים ומשפחותיהם”.

“אני רואה איך אני מצליחה במעגלים חשוכים של מוות, כאב ואובדן לייצר איזשהו אור. גם אנשים שאיבדו בחרבות ברזל את הילדים שלהם, הדרך בה אני פונה ואומרת להם שאנציח אותם, מעצימה אותם “

“אני זוכה לחבק אנשים מכל קשת האוכלוסייה בארץ. בריצה יש משהו מאוד הישרדותי ומחבר לחיים. התנועה היא קדימה, ממחישה את החיים והאופק ואת העתיד. לכן, בכל דבר שאני עושה היום אני בוחרת לחבר את הריצה לחיים. עשיתי אינספור מיזמים המחברים העצמה עם ריצה. בגלל פציעה, כבר ארבעה חודשים אני לא רצה, עם זאת אני מאמנת ומלווה אנשים. אדם שרץ יש לו תקוה”.

את מתארת פעילות קהילתית והתנדבותית רבה – החל מפעילות למען נשים חולות סרטן, דרך פעילות למען חיילים וחיילות ונשות המילואימניקים ועד להגברת המודעות למהלכים לשחרור החטופים.
“חשוב לי מאוד להעניק לחברה. אני מתנדבת בקהילה מגיל 12. אמא שלי הייתה מורה לחינוך מיוחד והייתי מגיעה כל קיץ להתנדב עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. ברבות השנים העברתי הרצאות על חשיבות הרכבת מכשיר שמיעה, עם דוגמאות על סבא שלי שבחר לחיות בדממה. כשהגעתי לפרדס חנה כרכור התנדבתי שנה במוסד אילנית. יש לי קשר מאוד הדוק לכל הקהילה בדגש על צרכים מיוחדים. מגבלת השמיעה עשתה אותי יותר רגישה לזולת. לתרום והרבה זה חלק בלתי נפרד מחיי וזה תופס חלק נכבד מחיי. אני רואה איך אני מצליחה במעגלים חשוכים של מוות, כאב ואובדן לייצר איזשהו אור. גם אנשים שאיבדו בחרבות ברזל את הילדים שלהם, הדרך בה אני פונה ואומרת להם שאנציח אותם, מעצימה אותם”.
היא מסכמת: “עם כל האתגרים שעברתי, אני מסתכלת לאחור ומרגישה שהצלחתי להעביר מסר מאוד חד ולייצר תקווה. אני מזמינה את כולם להצטרף לריצת ההנצחה ‘רצים לזכרם'”.

תמונה ראשית צילום: שרה לין ברנשטיין