כחייל צעיר באותו יום כיפור שנת 1973 עמנואל רון לא שוכח את אותם רגעים בהם פשט את הטלית ועלה על המדים.
"בערב יום כיפור, בו אני נולדתי בשנת 1948, השנה בה נוסדה המדינה, נהגו תמיד לחגוג לי יום הולדת בתום הצום. זה קרה באוקטובר 73. צמתי והתפללתי כרגיל ביום זה, בידיעה שבצאת כיפור, כרגיל, נחגוג את יום הולדתי. בשעות הצהרים מגיעה חמותי מעבודה בבית-חולים הלל- יפה, ומספרת, שראתה רכבים צבאיים על הכביש. כמובן שדבר זה הדליק נורה אדומה, וחששנו ממה שקורה בשטח. לאחר כשעה, הסעירה אותנו אזעקת המלחמה".
"החלטנו להפר את הצום, כי ידעתי שאקבל צו קריאה. ואכן, כך קרה. עליתי לרכב שהסיע אותנו למחנה צבאי שבצפון, אחרי שהתחיילנו, העבירו אותי ליער באזור צפת, שם נפגשתי עם חברים מהסדיר ובשעות הלילה, אחד המפקדים, שאל מי מתנדב לעלות לרמת הגולן. התנדבתי והסיעו אותי, עד לתל אביטל.(אבו-נידא). איך שהגענו, קידמה אותנו, הפגזת קטיושות של הצבא הסורי, שכבש חלק מהרמה. זו הייתה קבלת הפנים שלי, ממלחמת יום-כיפור. בשבילי המלחמה הייתה כתשעה חודשים – עד שהחליפו אותנו בכוחות סדירים. יחד איתי התגייסו, בנוסף, ארבעה אחים שלי ואח נוסף שהיה קצין בקבע. שישה בנים למשפחת רון נלחמו במלחמה הזו".
"במהלך המלחמה, עברתי מתלים להרים, מתל אביטל לבנטל, מתל פארז, לתל חרמונית, שמעל הכפר הדרוזי בבקעתה, והצופה על עמק הבכא – שם נערך קרב הטנקים הגדול בעולם. ומשם, אחרי שכבשנו בחזרה את החרמון, עליתי למוצב החרמון והגעתי גם לצור וצידון שבלבנון".
"בזמן המלחמה ואחריה גרנו, רעייתי ואני, בבית הספר עירון. במהלך המלחמה נולדה לשרה אשתי ולי בתנו אורטל. את חבר הילדות, הזמר אבי טולדנו, פגשתי בעיר צור בלבנון. את המלחין והיוצר שייקה פייקוב, שהיה המורה למוסיקה והמדריך החברתי בבית ספר עירון, פגשתי גם כן בשטח – אז השמיע לי את השיר "נפגשנו שוב". קשה להתנער, מהזיכרונות הקשים ממלחמת יום הכיפורים, מהמשבר שעברה החברה הישראלית, המשבר הביטחוני, הכלכלי, והפוליטי, וכמובן, שנלמד לקח חשוב, לא לאדישות, לא לשאננות".
- הכותב, עמנואל רון, מבכירי אנשי החינוך הבלתי-פורמאלי והתרבות.