צלילי האזעקות העולות ויורדות, אשר פילחו את דממת יום הכיפורים, הם אלה שחידדו לכוכי גדרון עד כמה אין לנו ארץ אחרת
"האזעקות העולות ויורדות, פילחו את דממת יום הכיפורים. השעה הייתה שתיים בצהריים. מהמרפסת בבית שלי ברמת גן, ראיתי אנשים עטופים בטליתות וכיפה על ראשם רצים מבית הכנסת לעבר ביתם. "בואי מהר, נרד למקלט" קראה לי אימי. ירדנו במהירות את שלוש הקומות שלנו, בדרך למקלט המשותף, שלמזלנו היה נקי וערוך לקבל אותנו. שם פגשנו שכנים וילדים שעל פניהם בהלה ולחץ. פתחנו רדיו והבנו שאנחנו בצרה גדולה. כוחותינו הותקפו מכל הכיוונים וניסו להחזיר מתקפה בכל החזיתות. לא שמענו הרבה מילות של הרגעה. במשך כל היום והלילה ,ירדנו למקלטים, כמה פעמים. זוכרת את המועקה הגדולה שחשתי ואת הדאגה לגורלנו. נאומה של גולדה שהייתה ראש הממשלה, לא הרגיע אותנו,. להיפך, הרגשנו שהקטסטרופה עומדת בפתחנו".
"כתלמידה בכיתה י"ב בבית ספר "בליך", הכינו אותנו לפני המלחמה להתנדבות בבית החולים "תל השומר". אבל אף אחד לא חזה את המהירות בה נתבקש להגיע לבית החולים ולא את גודל האסון. ביום שאחרי פתיחת המלחמה, התייצבתי בחדר המיון הצבאי ,שהוקם במהרה ושהיה לידו מנחת מסוקים שהביא פצועים מהקרבות הקשים בדרום. היה בלגאן ולחץ, תפקיד הבנים היה לרוץ לעבר המסוקים עם נחיתתם ולעזור בהבאתם הפצועים על אלונקות אל חדר המיון".
"תיקחי את הקלסר הזה ,תלכי עם הרופא ותרשמי מה שהוא אומר לך" אמרה לי האחות האחראית. כמובן שמייד התייצבתי ליד הרופא בחדר המיון. השעה הבאה הייתה אחת מהקשות בחיי. נצרבה במוחי, בגופי ,בנפשי והתחושות לא מרפות ממני עד היום. תפקידי היה לעמוד ליד הרופא שבדק ואיבחן באופן ראשוני את הפצועים שהגיעו ולרשום את דבריו".
"רואה את המראות, שומעת את זעקות הפצועים, ורושמת את שמות החיילים ומידת פציעתם, הרגשתי שאני בסיוט מתמשך. לאחר כשעה, שהייתי שם, נערה בת 17 שעדיין לא חוותה דברים קשים בחייה, הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר ואם אשאר שם אתמוטט ויהיו צריכים לטפל בי. חזרתי בריצה לחדר מזכירות המיון, זרקתי את הקלסר על השולחן וצעקתי: "אתם השתגעתם? אני רק בת 17! לאן שלחתם אותי? " הם מיד הבינו את גודל הטעות, הרגיעו אותי ושלחו אותי הבייתה. למחרת לא וויתרתי לעצמי, התייצבתי שוב ובקשתי העברה למחלקה אחרת. הרגשתי שזו תרומתי הקטנה למאמץ המלחמתי. שלחו אותי למחלקה ,שם שכבו החיילים השרופים, הטנקיסטים מהתעלה. הייתי שם כמה ימים ועשיתי כל עבודת שרות שנתנו לי".
"לאחר כמה שבועות, חזרנו ללימודים, כבר לא הייתי, אותה כוכי של לפני המלחמה. הפחד, המראות, הלחץ והחשש שאנחנו לפני חורבן, הטביעו בי את חותמם והוסיפו מימד למחשבות שלי על הישרדות ועל חשיבותה של המדינה שלי. קרה לנו נס גדול. אבל מי שחווה את המלחמה ההיא, את האווירה המתוחה, את שידורי הרדיו המצמררים וראה את אלפי ארונות החללים, לעולם לא ישכח את החוויה הקשה. שום דבר לא מובן מאליו וחשוב לזכור, אין לנו ארץ אחרת".
- הכותבת, כוכי גדרון, פעילה חברתית במושבה פרדס חנה – כרכור