זכרונות ילדותה של אמירה משה רק מחזקים את תחושתה עד כמה באותם ימים היינו מאושרים בחלקינו
"זכרונות ילדותי מעוררים בי ערגה ובזמנים של היום כשאני מתבוננת בנכדי וחבריהם, אני מבינה יותר ויותר כמה היינו מאושרים בחלקינו. את הילדות שלנו אנחנו המצאנו בכל יום מחדש, המצאנו משחקים, בנינו עפיפונים מדבק שאנחנו יצרנו, מקלות שאספנו ושעות התעסקנו בלהעיף אותו למרומים".
"אני זוכרת שבכפר יוליאנה היה עובד הניקיון המבוגר שקשה היה לו להתכופף, מצא פתרון יצירתי ובנה לעצמו מקל שבקצה שלו היה מסמר וכך הרים את כל הלכלוך וגם אני שהייתי בסך הכל בת שנתיים, רציתי מקל כזה וכך אספתי ביחד איתו בכל בוקר את הלכלוך מחצר המוסד. מאוחר יותר עברנו לגור בגבעת אולגה. בנישה שבחדר המדרגות הקטנטן, שאז נחשב להכי גדול בעולם, יצרתי חדר משחקים. אבי שהיה נגר, בנה לי מטבח קטן יפיפה עם כל האביזרים, מיטת תינוק קטנה ועם הבובה היחידה שהייתה לי שיחקנו כל הבניין כאילו אנחנו נמצאים בארמון שהוא רק שלנו".
"בסוכות ישנו בסוכה כל ימי החג על מיטות הסוכנות שהיו פעם, בפורים האמהות שלנו תפרו לנו את התחפושות ביצירתיות. בשבועות שיחקנו עם מים, לא השארנו אף אחד יבש. מעולם לא חשנו בחוסר כל שהוא. בערבים כל אמא הכינה לילד שלה ביצה וסלט וביחד הלכנו לגן הציבורי לשבת ולהתענג על הטעם. לכולם היה את אותו תפריט בצלחת וכולם חשו שווה בין שווים. בימים אלה, ימי הסליחות והימים הנוראים, חשנו באווירת יום כיפור שהייתה אוירה של התחדשות וסליחות ומחילות. ההערכות לימי החג הורגשו במלא עוצמתן, הריחות שיצאו מהבתים, השולחנות שהיה בהם כל טוב, הלבוש החגיגי, קיבלנו בגדים חדשים רק בראש השנה ופסח והחשוב מכל לא חשנו בחוסר כל שהוא, תמיד שמחנו והסתפקנו במעט הזה שבזמנו היה הכי הרבה שאפשר לקבל".
"ביום כיפור היה חשוב לנו לצום, למרות שהייתי בת תשע בלבד, רק כדי לבוא לבית סבתי ולהתפאר בפניה שהצלחתי לצום ולקבל את ברכתה. זכרונות הילדות של כולנו, עיצבו בעבורנו את עתיד חיינו, הערכים עליהם גדלנו, המראה ששימשו לנו הורינו, ההישרדות היומיומית, הצניעות, ההכלה של ההסתפקות במועט, השוויון החברתי, התמימות, האושר הפנימי, החברות האמיתית, הנתינה הסביבתית, החוסן העצמי, כל אלה עיצבו את האופי העוצמתי של כל אחת ואחד מאיתנו. בנינו מדינה, נלחמנו במלחמות, חלמנו חלומות והכי חשוב נשארנו בני אנוש, בני אדם שיודעים להוקיר, להעריך ולהודות על הקיים".