יתמות, נטישה, גזענות ותקווה – כל אלה מתבטאים בציוריו מלאי הדמיון של אברהם וואסה, שתערוכת היחיד הראשונה שלו תוצג ביריד “אמנות במושבה” בפרדס חנה –כרכור
ביריד “אמנות במושבה”, שיתקיים ברחבי פרדס חנה כרכור בעוד כשבועיים (23-25.03), חובבי האמנות מביעים עניין דווקא בתערוכת יחיד בה יוצגו, לראשונה, יצירותיו של הצייר אברהם וואסה. את היצירות יציג וואסה בסטודיו של ג’אנה שימונוב ברחוב דגניה 69 בכרכור.
אברהם וואסה (28) הגיע לפרדס חנה בגיל שלוש. בילדותו לא הראה נטייה מיוחדת לאמנות. “הייתי מקשקש על שולחנות בבית ספר, בגיל 12 או 13 . לא יותר מזה”, הוא מתאר. “באמת לא חשבתי שאתעסק בזה, אבל אחרי השחרור מהצבא התלבטתי מה ללמוד ומה לעשות. חיפשתי את דרכי וחשבתי על כל מיני כיוונים. עשיתי הכוונות והגעתי למקום בו עשו לי מבחן ארוך של הנטיות שלי מבחינה תעסוקתית ולימודית.
נפלתי על זה שאני טיפוס אמנותי”.
ניתן לומר שהגעת לציור כמעט במקרה?
“לא הייתי שם בכלל. הפער בין גיל 12 לגיל 23 הוא פער גדול מאוד. אמרתי ‘אני אתן לזה צ’אנס’ ועשיתי קורס ציור ורישום בתל אביב. למדתי שם שמונה חודשים, התאהבתי במקצוע וגיליתי שאני טוב בזה. מיד אחרי זה עשיתי קורס של עיצוב גרפי. לפני שנה פתחתי עסק. מאז, אני מנסה להתפתח ולהתקדם, לעשות עבודות. בינתיים אני גם עובד כשכיר בחברת שמירה בזמן הפנוי, אבל אני מאוד רוצה להצליח בתחום הזה, של הציור”.
אברהם וואסה-החיים כפורטרט
הוא מרבה לצייר פורטרטים של אנשים וגם של חיות. כמו חתולים וסוס. “אני משקף בציורים סיפור מסוים דרך חיה שיש בה הכלאה עם אדם”, הוא מסביר את סגנונו. “ציירתי, למשל, סדרה בה השתמשתי בבחורות עם מאפיינים אסטרולוגיים – מזל אריה, מזל בתולה וכו’. ויש לי עבודה סביב נושא היתמות, שבה חיברתי לתינוק אוזניים של זאב.
מאפיין של הזאב הוא שהוא ‘זאב בודד’. בציור אחר ציירתי ילדה קטנה שמחבקת סוס. אני קורא לעבודה הזאת ‘חרדת נטישה’. הסוס מייצג סוג של ריפוי בשביל הילדה”.
אתה מצייר על יתמות, על חרדת נטישה, אפילו גזענות. מאין אתה שואב את הרעיונות?
“העבודות שלי מדברות על החיים האישיים שלי. חייתי חיים לא כל כך קלים. הנושאים של יתמות ונטישה מתקשרים אלי אישית. גדלתי בלי אבא. גדלתי די לבד. אמא שלי לא יכלה לטפל בי יותר מדי, ואפשר לומר שגדלתי די לבד בחיים. גם מבחינה כלכלית צמחתי לבד לגמרי.
בכל אספקט, למעשה. תמיד הייתי די בודד. לפני שניגשתי למקצוע הזה, כנראה שכבר התחלתי להיות אמן. הדברים שחוויתי בילדות, גרמו לי להביא נושאים כאלה לתוך העבודות שלי. וככה הגעתי לבעלי חיים”.
“חיפשתי לשקף, להעביר מסר שאני מגיש אותו מבפנים, בחיים שלי, וזה הכלי שבחרתי. למה בעלי חיים? לא יודע בדיוק. אולי כי אם יש משהו שהוא טוב במאה אחוז, זה חיות. זה לא כמו אנשים שיש להם משהו שמסתתר, של כוונות. חיות זה משהו יותר תמים, וכל חיה נותנת אופי מסוים. כלב, למשל, זה נאמנות. סוס הוא חיה טיפולית וכו'”.
ההתעסקות בגזענות מעוררת בך אמוציות רבות שמתבטאות ביצירות שלך. למה?
“אני מהעדה האתיופית. באופן טבעי, גזענות בחברה הישראלית מדברת אלי ועליי. לפני שנתיים עשיתי פרויקט בנושא זהות דרך מרכז הצעירים בפרדס חנה. ארבעה אמנים דיברו בו על זהות. מי אנחנו, האנשים במדינה. כל אחד דיבר על הצד שלו. אני דיברתי על הזהות של האתיופים. מה אנחנו במדינה? באילו תחומים אנחנו באים לידי ביטוי ובאילו תחומים לא. צריך לא להירתע מזה שמאפיינים אותך שאתה מהשכונה. עבודה כזאת שציירתי, אני מראה בה פורטרט גדול של דמות המחזיקה את הפנים עם האצבעות במחוות תסכול וייאוש.
מחוברות לה כנפיים בצבע שחור, כדי לומר, ‘בוא ותיקח את הכנפיים שלך, בתור מי שנולד בעולם השחור, ותעוף לאן שאתה רוצה'”.
“הוצאתי סרט קצר לפני חודשיים שמדבר על השכונה בפרדס חנה בה גדלתי, המרכזון. כילד עברתי יחסית הרבה טראומות, וזה מה שגרם לי להישאב יותר לאלכוהול ולסיגריות, דברים כאלה אשר משחיתים את הגוף”.
“אני מדבר בסרט על זה שמצאתי דרך מסוימת למנן את השימוש באלכוהול ובסיגריות על ידי זה שאני מוצא את האמנות. בהמשך לסרט הזה, ציירתי ציור מהדמיון, מהזיכרון שלי בתור תינוק. בו אני יושב בבית על הטראומות שלי ואוכל פלטת ציור. זאת העבודה האחרונה שעשיתי. היא, בעיני, מספרת יותר עלי. ככה אני מביא את עצמי ביותר פשטות, ולאו דווקא דרך חיות או פורטרטים. פותח את הדברים יותר בטבעיות”.
