צביקה (צ’קולה) גנדלמן מסכם קריירה במדים ובפוליטיקה, מדבר על מה שבאמת חשוב, מסביר על הכינוי וגם עונה על השאלה האם הוא צפוי לעשות קמבק. אחד על אחד
מאת : רפי אוליאל
באמת שלא הרבה פעמים יצא לי להתרגש ממפגש עם מרואיין. אבל, כשמדובר בצביקה גנדלמן, חבר ילדותי ”צ’קולה”, ההתרגשות היא בלתי נמנעת. הילד ששיחק איתי במכבי חדרה הפך לקפטן בנבחרת הכדורגל של החיים: קצין בכיר שתרם עשרות שנים מחייו למען ביטחון המדינה וראש עיר ביצועיסט שרק רצה לעשות טוב, אבל שילם על-כך מחיר כבד. ביקשתי לראיין אותו על חייו, החלטותיו והתובנות אליהן הגיע – כי מבחינתו, כל אתגר וכל קושי מוביל לתובנה.
אתה יודע, צ’קולה, אף פעם לא שאלתי אותך איך הגיע השם המיוחד הזה.
צביקה צוחק צחוק גדול. מסתבר, שמעולם הוא לא נשאל על הכינוי שדבק בו בילדותו. "האמת שזה באמת לגמרי במקרה. למנהל בית הספר שלנו קראו גם צביקה, וכששיחקנו כדורגל בבית הספר, חבר אחד שלא רצה שנתבלבל התחיל לקרוא לי צ’קולה. וככה זה נדבק. היום רק חברים של פעם עדיין קוראים לי כך".
בתור מי שהכיר אותך כילד, קשה היה לדמיין שתלך דווקא לקריירה צבאית. מה הוביל אותך לשם?
"האמת שגם אני לא חשבתי על קריירה צבאית. התגייסתי לקומנדו הימי כי התשוקה שלי הייתה בים. אפילו הייתי עושה צלילות עומק בלי שנורקל לפני הגיוס. אבל אחרי שנפצעתי בגב ולא יכולתי להמשיך, מצאתי את עצמי בחיל השריון. שם, במה שאני מכנה "ים הפלדה”, הבנתי מה זו עוצמה אמיתית. כל פעם חתמתי עוד שנה ועוד שנה, עד שהגעתי לדרגות הגבוהות ביותר".
אבל אז מגיעה התקופה המשמעותית ביותר בקריירה שלך: חטיפת שלושת החיילים. איך האירוע הזה השפיע עליך?
צ'קולה נשען לאחור ופניו מרצינות. אותם ימים היו הימים של אחרי הנסיגה מלבנון. השבעה באוקטובר שנת 2020. שני חיילי צה"ל, בנימין (בני) אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד סיירו במסגרת הפעילות המבצעית לאורך גדר המערכת. החיזבאללה תקף את הסיור, הרג את השלושה וחטף את גופותיהם.
בעבור צביקה גנדלמן, שבאותה עת שימש כמפקד עוצבת געש, היה זה אירוע טראומתי.
"אלה היו ימים קשים מאוד. אחרי הנסיגה מלבנון, המציאות הייתה נפיצה. כשתחקרתי את האירוע, הרגשתי חובה לקחת אחריות כמפקד הישיר של השלושה. המערכת בתחילה נפנפה את האחריות ממני, אבל כשהציבור לא הפסיק לעסוק בנושא. הבנתי שאני לבד במערכה הזו. הגשתי באותה עת מכתב התפטרות לרמטכ"ל דאז, כי הרגשתי אחראי. התפטרותי לא התקבלה. בהמשך, ועדה חקירה שבחנה את נסיבות האירוע וגם תחקירים עיתונאיים שבוצעו תמכו בעמדתי ובחוסר אשמתי. עם זאת, ברמה אישית, אותי חינכו לקחת אחריות – גם אם אינך אחראי ישיר. משם נשלחתי לשלוש שנים כנספח צה”ל באנגליה, אבל האירוע הזה תמיד ילווה אותי"
לאחר השחרור, איך התחלת את המעבר לפוליטיקה?
"זה קרה בעקבות פניות רבות מתושבים ומנהיגים בעיר. החלטתי להתמודד על ראשות העיר, כי הרגשתי שזה סוג של שליחות. בפעם הראשונה לא נבחרתי, אבל בפעם השנייה זה קרה, וראיתי בזה את משימת חיי. התחלתי לעבוד על תוכניות חדשניות לחדרה, בעיקר בתחומי החינוך והפיתוח העירוני לטווח ארוך. אני שמח שרבות מהתוכניות שהתחלתי מיושמות כיום".
ואז, באחת, העניינים מתחילים להסתבך ואתה מוצא עצמך במעצר. מה קרה?
צביקה גונח בכאב. נדמה, שהפרק המטלטל הזה בחייו, עדיין כואב לו מאוד. "הכל התחיל בוקר אחד כששוטרים דפקו על דלת ביתי".
הוא שוב עוצר את שטף הדיבור ולוקח אוויר. "זה היה רגע מטלטל. פתאום עצרו אותי ואת רעייתי כאילו היינו פושעים. מהר מאוד התברר שאין בסיס לחשדות ולהאשמות של שוחד, אבל ההליכים נמשכו".
"לצערי, אני מנוע מלדבר על זה בגלל הסוביודיצה, אבל ברור לי שטעיתי בכך שסמכתי על אנשים לא נכונים".
אתה חושב שתחזור לפוליטיקה?
"ממש לא! היום אני סבא במשרה מלאה. אני נהנה לכפר על הימים שבהם הייתי בצבא ולא נוכח מספיק בחיי הילדים שלי. קפה של בוקר מול הים? זה האושר האמיתי".
כשיצאתי מביתו חשבתי קצת על הילד שאני זוכר ומסלול חייו. וכך, בין זיכרונות ילדות וחוויות חיים, צ’קולה נותר עבורי דמות ייחודית בנוף הישראלי. אדם עם ניסיון חיים שיכול למלא כרכים שלמים, ובאותה נשימה אדם שהולך עם האמת שלו – גם אם האמת הזו גובה וגבתה מחירים כבדים. ממנו למדתי, שהאתגרים והנפילות, הם אלה המעצבים סיפור חיים מרתק, שרבים יכולים לשאוב ממנו השראה.