ההתמודדות עם האובדן, מקרי המוות שעיצבו את חייה, החרדות והפחדים, הפוליטיקה והחברים שאכזבו והכמיהה לזוגיות. חברת הכנסת לשעבר, נאוה בוקר, בראיון אינטימי, אופטימי ומעורר השראה על הזכות לחייך ולהיות מאושר כל יום מחדש
זה לא סוד שנאוה ואני קולגות למקצוע העיתונות וחברות טובות שנים רבות. היא מגיעה לביתי יפה ומטופחת כהרגלה. אנו לוגמות מכוס תה הצמחים ומתענגות על עוגיות ביתיות – בדיוק כמו שאנחנו אוהבות. השנה היא חגגה יום הולדת 50 . לפני שאני מספיקה לשאול, היא כבר קוראת את מחשבותיי ואומרת: “הגיל לא מרתיע אותי. אני מאד שלמה עם עצמי. עם המראה שלי והחיים שלי, רק שהעליתי קצת במשקל בתקופת הקורונה”, היא מצחקקת ואנחנו ממשיכות.
לנאוה בוקר שתי בנות מנישואיה הראשונים. בגיל 27 הכירה במסגרת עבודתה כעיתונאית את מי שעתיד להפוך לבעלה השני, תנ”צ ליאור בוקר ז”ל. ליאור נספה באסון הכרמל – כשניסה לחלץ צוערים מאוטובוס בוער. בעקבות האסון והטרגדיה האישית נאוה עזבה את עולם התקשורת ושימשה תקופה קצרה כחברת כנסת במטרה לקדם שורה של חוקים. היא פעלה להנצחת זכרו של ליאור ואפילו רשמה השתתפות בתוכנית ריאליטי. 11 שנים אחרי, כאמא וכסבתא במשרה מלאה, נדמה שנאוה מרגישה מוכנה יותר מתמיד לטרוף מחדש את החיים.
אני סקרנית, איך את, היפה והעדינה, עברת את חוויית תכנית הריאליטי “הישרדות”?
“ההשתתפות בהישרדות יצרה סביבי באזז מסוג אחר. קיבלתי חיבוק מהצופים. זו חוויה שונה, כיפית. נעימה הרבה יותר מפוליטיקה. עד היום מצביעים עלי ברחוב ‘זו נאוה מהישרדות’ ומבקשים ממני סלפי. זו חוויה מטורפת, של פעם בחיים. אני לא מצטערת שהשתתפתי, הכרתי שם אנשים מדהימים שנשארו חברים לכל החיים, אבל לא אחזור לתוכנית דומה. הפרידה לחודשיים מהבנות והנכדה הייתה קשה מנשוא. אסור היה ליצור איתן קשר – אפילו טלפוני. זה היה נורא. בכיתי מגעגועים.
עשרה ימים שרדתי על האי בלי תנאים ובלי מזון, עד שפרשתי כדי שישראל אוגלבו יישאר. אני חתומה על הסכם סודיות, ולכן איני יכולה לספר בפירוט על מה שעבר עלי באותם ימים, אבל אני יכולה לומר לך שזה אמיתי לגמרי.
“לא מאמינים לי שבאמת אין אוכל, אין שתייה, אין מברשת שיניים או קפה, אין כלום. בלילות הקור מקפיא ונרדמנו על החול רועדים. זה היה מאתגר מבחינה פיזית ונפשית. למתוח את היכולות שלך כאדם עד לקצה. עד היום אני מקבלת תגובות מאנשים על כך שפרשתי. לרוב הן חיוביות. האמת, כבר פחות אכפת לי גם מה חושבים. אני ילדה גדולה. זה החיים שלי, לא של אף אחד אחר.
בשנים האחרונות משהו בי השתנה. אני שלמה עם עצמי ועם הבחירות שלי. וגם אם טעיתי במשהו, אני משתדלת להמשיך הלאה ולא לחיות בעבר. הישרדות היא חוויה שלדעתי לא כל אחד יכול לעמוד בה. חלק חזרו משם עם נזק נפשי ופיזי. אני שורדת מטבעי וזה היה אתגר קשה מאד עד בלתי אפשרי עבורי. לאחר שחזרתי היו לי התקפי אכילה ועד היום איני מצליחה להוריד את ארבעת הקילוגרמים המיותרים שהעליתי אחרי הישרדות. אבל אני שמחה בחלקי וממשיכה לפרויקט הבא.”
מהיכן הגיע יצר ההישרדות?
“כבת הקטנה של המשפחה עברתי לאורך חיי מהילדות והלאה הרבה מאד אובדנים לא פשוטים, איתם הייתי צריכה להתמודד, לקום מהם ולהתחזק. סבתא, אמא, אחיות, בעל, אחיין. לעולם לא אשכח את האובדן הראשון שלי, סבתא זוהרה המדהימה, שהייתה מאד דומיננטית בחיי. אמא שלחה אותי אליה להביא דבר מה ואני מוצאת את סבתא ישובה על הספה כשהיא ממלמלת ‘אני עומדת למות, רוצי לאבא תגידי לו שסבתא מתה..’. מבוהלת רצתי חזרה הביתה עם הבשורה והודעתי להורים. אחרי שבוע סבתא באמת נפטרה. הייתי רק בת 8 והאובדן הזה היה מאד קרוב אלי”.
“אני סובלת מחרדות ולומדת כיצד להתגבר עליהן כל פעם מחדש. זה עניין של אימון עצמי. יש פעמים שזה מצליח ויש פעמים שלא. כשזה תוקף אני מדברת אל עצמי ונותנת להגיון להשפיע ולהבין שעוד מעט זה ייגמר. לרוב זה מצליח. מדובר בחרדות נטישה שהבסיס שלהן הם האובדנים שעברתי. בנוסף לכך יש לי גם חרדות מרעשים חזקים. כשבלון מתפוצץ לידי אני נחרדת. גם כאן אני מודעת מהיכן זה הגיע. בזמנו, כשהייתי כתבת בערוץ הראשון, סיקרתי את מלחמת לבנון השנייה עם כל הטילים שנחתו ברחבי הארץ.
הגעתי לנמל חיפה לסקר, אורי לוי היה אמור להעלות אותי לשידור ואני זוכרת שהייתי בפחד וחרדה עד שבקושי הצלחתי להוציא כמה מילים מפי. ראיתי גופות על הרצפה. הגיע קצין משטרה וביקשתי ממנו שיוציא אותי מהר משם עם כל הצוות. הרגשתי שהכל סוגר עלי. חזרתי הביתה וליאור ז”ל צייד אותי בקסדה ואפוד מגן. זו הייתה מלחמה ארורה, אבל אחרי כל זאת אני משתדלת להיצמד לחוויות הטובות של החיים שלי. לכייף, לאהבה הגדולה שהייתה לי עם ליאור. אומרים מי שאינו זוכר את עברו, אין לו עתיד. אז אני רוצה שהדברים הקשים יחשלו אותי כדי למצוא את נקודת האור בכל מה שקורה לי בחיי.”
האם תשתתפי שוב בתוכניות ריאליטי?
“קיבלתי הצעות למספר תוכניות ריאליטי והעדפתי לוותר. ההשתתפות בהישרדות הייתה קשה עבורי ואני לא מעוניינת לעבור חוויה דומה. בכל מקרה, ההפקה מראה לצופה רק את מה שהיא מעוניינת להראות ולא תמיד רואים את התמונה האמיתית. לרודפת צדק כמוני, אין כוח להתמודד עם התוצאות וההשלכות כתוצאה מכך. הציעו לי להשתתף גם בתוכנית למציאת בן זוג. דחיתי את ההצעה משום שיש גבול עד כמה אפשר להיחשף. אני מעדיפה לשמור על הפרטיות שלי בנושאים האלה.”
כשאת היום מסתכלת על ההתנהלות הפוליטית והשיח האלים ברשת, מה זה גורם לך?
“הרבה כאב. בבחירות הצבעתי מחל, כי צריך לחזק את ראש הממשלה בנימין נתניהו. מנהיג אמיתי שהביא את מדינת ישראל להישגים אדירים, הסכמי שלום, כלכלה צומחת ועוד. מנהיג ראוי להערצה. זו אמונתי. עם זאת, קשה לי עם הקיטוב והשנאה. יש לי חברים רבים מהצד השמאלי של המפה. לעתים נדמה לי, שאנשים שוכחים שכולנו עם אחד. אפשר להתווכח אידיאולוגית, אבל להישאר חברים. צריך לאחד, לגבש ולא לגרום לקרע מיותר. עם ישראל זה עם מיוחד. נכון, הישראלי הוא וכחן, צעקן, מתלונן כל הזמן, לפעמים שונא, אבל בעת חירום או מלחמה, כולנו כאחד נרתמים למשימה, דואגים לחלשים, לקשישים. עברנו שנה קשה עם הקורונה, אבל היו בה רגעים כל כך יפים של אהבת הזולת ודאגה לחסר הישע. זה עם ישראל במיטבו.”
האם בכוונתך לחזור אל הפוליטיקה? ישנם נושאים רבים שטיפלת בהם והם עדיין בוערים בקרבך.
“למדתי המון מימיי כחברת כנסת. אני לא מצטערת שהייתי שם, אך מהפוליטיקה יצאתי פגועה וחבולה. אין לי תוכניות כאלה ואין בכוונתי לשוב לשם, גם לא במוניציפאלי.
חברים טובים שנתתי בהם אמון מלא, רימו אותי בפריימריז. הבנתי שצריך להיות אדם מניפולטיבי, שקרן ותחמן כדי להצליח בתחום הזה. זאת לא אני. אהבתי את הפעילות הפרלמנטרית. קידמתי נושאים רבים, בעיקר בתחום הכבאות וההצלה. שימשתי כיו”ר ועדת המשנה לכבאות והצלה ועסקתי בהצלת חיים.
כסגנית יו”ר הכנסת ניהלתי את מליאת הכנסת וזו חוויה בפני עצמה. ישבתי על כס היו”ר והתמודדתי עם חברי כנסת חצופים, שהמשיכו לשאת דברים. כאלה שהפריעו בכוונה לאחרים לומר את דברם ונאלצתי לנהוג ביד רמה ולהוציאם מהמליאה. אלה היו ימים מלאי עשייה למען הציבור והתמודדות לא פשוטה, עם הכפשות והשמצות שהן מנת חלקו של כל פוליטיקאי. מנגד, היה ציבור גדול שחיבק אותי.”
מהן התובנות שלקחת איתך מהפוליטיקה –בהיבט האישי, הציבורי, המשפחתי?
“ביום שהפסדתי בפריימריז הליכוד, הבנתי שקיבלתי מתנה. קיבלתי את חיי בחזרה. לאחר שליאור נהרג הייתי שקועה בפעילות ציבורית, בהתנדבויות ואחר כך בכנסת. שנים ארוכות לא הייתי אם לבנותיי במלוא מובן המילה. לא בישולים ולא פינוקים של אמא לבנות. שילמתי מחיר כבד גם בחיי הפרטיים. כשאתה שקוע במשהו שממלא לך את החיים, יש לזה מחיר. היום אני אמא וסבתא במשרה מלאה ונהנית מכל רגע . יש לי פתאום זמן למשפחה וחברים. אני משתדלת בכל שבת להגיע לחוף הים לשבת וליהנות עם חברים טובים. זה עושה לי טוב בנשמה. רק ספורט אני לא מצליחה לעשות” אומרת נאוה בחיוך וממשיכה.. “אולי, כשאני אחזור שוב לספורט, זה ייתן לי תמריץ כי אני חולמת להיות שוב מאוהבת. רק שיבוא כבר האדם המתאים. זה לא שלא ניסיתי,יצאתי למספר דייטים שבחלקם התפתחו קשרים. רוב הקשרים לא הצליחו, אבל אני עדיין מנסה. אנשים פוחדים ממני. אולי רואים בי דמות חזקה, עצמאית ואסרטיבית וזה מרתיע אותם. אני כל כולי שם ואני מאמינה ומקווה שזה יקרה. שתהיה לי זוגיות טובה.”
מה היית משפרת בעצמך?
“הייתי רוצה שיהיה לי עור של פיל. שיהיה לי פחות איכפת ממה שאומרים. לדעת להתעלם לגמרי מרעשי הרקע. לא משנה מה אעשה, תמיד אנשים ידברו. בחירות שעשיתי בחיי זכו לביקורת פוגענית שחדרה אלי והעציבה אותי מאד. היום אני יותר חזקה, פחות מאפשרת לדברים לחלחל לתוכי. אבל לא מספיק.”
מה את יכולה לספר לנו עלייך שאף אחד לא יודע?
“מלבד דבר אחד קשה שעברתי בחיי ואיני יודעת מתי יהא בי האומץ לחשוף אותו, חיי הם כמו ספר פתוח. תמיד דיברתי בפתיחות ובכנות על עצמי, דעותיי, שאיפותיי וחלומותיי.”
מה החלום הגדול שעדיין לא הגשמת?
“זה חלום שבעזרת השם אני מאמינה שאגשים. להגיש תכנית טלוויזיה. תכנית אקטואליה, נוקבת, העוסקת בבעיות של הציבור, אולי בסגנון של “הכול כלול”. שימשתי כעיתונאית שנים רבות והתקשורת היא בדמי. מצער אותי רק, שכלי התקשורת של היום זה לא מה שהיה פעם. עיתונאים אינם אובייקטיביים, ולא חוששים להתבטא בגלוי באופן פוליטי ולנסות להשפיע לצד זה או אחר. הגבולות נחצו. זה לא צריך להיות כך.“
במה את עוסקת כיום?
“בימים אלה משמשת כנשיאת עמותת “יד עזר לחבר”, המטפלת בניצולי שואה, קשישים ומשפחות נזקקות. לאחרונה יזמתי משדר התרמה עבור ניצולי השואה בערוץ 13 , שיתקיים בתאריך ה- 6.4 בשעות הפריים טיים ובהשתתפות מיטב אומני ישראל. כמו כן, אני מרצה לארגונים וגופים שונים. בהרצאה שלי אני מלמדת שמכל משבר אפשר לצמוח בעזרת גישה חיובית לחיים. החיים במדינה כמו שלנו הם מורכבים מאד וכל אחד מאיתנו יעבור בחייו משבר כתוצאה מאובדן, מחלה קשה, כישלון בעבודה, זה קורה. צריך לדעת איך להתרומם ממנו. צריך לבחור בדרך של אור ולא בדרך של חושך. ליפול לתהום שחורה זה הכי קל. ללמד את עצמך לקום כל בוקר, לומר תודה לאלוהים על מה שיש ולהתחיל מחדש בכל פעם, זה לא פשוט, אבל אפשרי”.
“אנשים קרובים אלי אומרים לי לפעמים להפסיק לדבר על מה שעברתי בחיי, כי זה שואב אותי לכאב ולצער. אני אומרת, מהמקום הזה אני צמחתי. לדעת לתעל את הכאב הנורא למקום חיובי, להמשיך בחיים למרות הכול ולהצליח בכך. לאנשים קשה לעכל שעברתי שישה אובדנים בחיי. כשהייתי בת 20 אמי נפטרה מדום לב, לאחר מכן אחותי איילת חלתה בסרטן ונפטרה כעבור שמונה שנים, אבא שלי נפטר שלוש שנים לפני שליאור נהרג, ואחיין שלי אייל נפטר מלוקמיה בגיל 36 , חודשיים לפני האסון. כשחזרתי מהישרדות נפטרה אחותי הגדולה יונה, אמא של אייל. אז כן, ההתמודדות היא לא פשוטה ולא קלה, אבל אני לא יושבת בבית ומרחמת על עצמי. אני קמה כל בוקר, אוספת את השברים, שמה את האיפור על הפנים, מחייכת למראה ומתחילה מחדש”.
צילום תמונה ראשית: אמיר יהל
