הקשר בין אחד מסיפורי החורבן של תשעה באב, רבי זכריה בן אבקולס ופרשת מעצר חיילי המילואים בשדה תימן. אבי נחמני מזהיר שלא חייבים למצוא חן בעיני העולם ואיך ירגיש הילדה שלכם אם יתמודד מול מפלצות אדם
טור אורח מאת אבי נחמני, דובר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו
החודש ציינו את תשעה באב, היום הקשה ביותר לעם היהודי, בו נחרב בית המקדש והעם גלה מארצו. אחד מסיפורי החורבן שנקשרו סביב תשעה באב, הוא הסיפור המוכר על קמצא ובר קמצא ערב חורבן בית שני. להלן תקציר האירוע: הגמרא (גיטין נו ע”א) מספרת לנו על אחד מעשירי ירושלים שעשה סעודה גדולה, ומשרתו הזמין בטעות את בר קמצא אויבו של העשיר במקום את אהובו קמצא. משראה העשיר את בר קמצא שונאו יושב באירוע שלו, רתח מזעם, ניגש אליו וביקש לגרש אותו. בר קמצא שהיה נבוך ניסה לשכנע את המארח שישאיר אותו בסעודה ובתמורה ישלם לו את עלות הארוחה ובהמשך גם את עלות כל האירוע העיקר שלא יבייש אותו בפני כולם. העשיר לא הסכים וגירש בבושת פנים את בר קמצא. בר קמצא שנעלב מכך שהיו באירוע חכמים נכבדים שלא מנעו את גירושו, החליט לנקום ולהעליל בפני הקיסר הרומי שהיהודים מורדים בו.
כדי להוכיח זאת הציע בר קמצא לקיסר לשלוח קורבן להקריב בבית המקדש ולראות אם היהודים יקריבו אותו או לא. אם אכן יקריבו – אז הם לא מורדים במלכות ואם לא יקריבו – סימן הוא למרד ברומי. בדרך לירושלים בר קמצא הטיל מום בקרבן כדי שיהיה פסול ליהודים וכך לא יקריבו אותו וימצאו מורדים במלכות רומי. כאן מערכת המשפט של אז, נכנסה לסחרור ודילמא גדולה. החכמים מבינים שנפלו למלכודת של בר קמצא ומתלבטים בשאלה האם להקריב את הקרבן הפסול משום שלום מלכות או להרוג את בר קמצא כדי למנוע הלשנה נוספת לקיסר שלא הקריבו את קורבנו. אחד החכמים רבי זכריה בן אבקולס התנגד לשתי האפשרויות ובהעדר הכרעה אחידה של החכמים, היהודים נמנעו מהקרבת הקורבן הפסול וזה הוביל לחורבן הבית. בהמשך מביאה הגמרא את האימרה הקשה של רבי יוחנן: “אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו”.
האצבע המאשימה של הגמרא מופנית כלפי רבי זכריה בן אבקולס. מדוע נמנע מלהכריע ? מדוע פחד לקבל החלטה ? רבי זכריה בן אבקולס נתפס כאיש עקרונות שלא מוכן לסטות מילימטר מההלכה, החוק היבש. הוא לא הבין את גודל השעה והאחריות שמוטלת על כתפיו ברגעים אלו. הטהרנות והצדקנות בה נהג היא שהובילה לחורבן הבית. כמה קשה האימרה הזו של הגמרא. לו רק היה מסכים עם חכמים להקריב את הקרבן הפסול, כהוראת שעה, כפיקוח נפש, אולי היינו היום במקום אחר.
מה שמערכת המשפט בימינו צריכה ללמוד ממקרה זה
את הלקח והמסקנות מצדקנות היתר של רבי זכריה, יכולה וצריכה ללמוד גם מערכת המשפט שלנו. האזרחית והצבאית כאחד. הצדקנות והטהרנות של מערכת המשפט האזרחית ועכשיו גם הצבאית, שוברת שיאים מיום ליום. כל יום אנו קמים לסיפור חדש על החלטות שיפוטיות שלא יאומן שמתקבלות במדינת היהודים ובפרט אחרי השביעי לאוקטובר.
פרשת מעצר חיילי המילואים בשדה תימן היא דוגמא קטנה לכך. חיילי מילואים שמהשביעי לאוקטובר סופחו לבסיס שדה תימן כדי לשמור על מחבלים ערלים שפלים שרצחו, אנסו וטבחו. ואת מי חוקרים ? את החיילים שלנו שעושים עבודה כ”כ קשה. תחשבו לרגע, מי מסוגל לעשות עבודה כזו כמו שמירה על מפלצות נוח’בה ? תחשבו על הילד או הילדה שלכם שנאלצים לבצע משימות כאלה ולהתמודד עם מפלצות אדם יום יום ובסוף עוד נחקרים על ידי הפרקליטות הצבאית בגלל שקרים של מחבלים. עו”ד אפרים דמרי שמייצג 4 חיילים בפרשת שדה תימן, אמר השבוע בערוץ 14 שבפרקליטות פשוט ניסו למצוא חן בעיני העולם. זה הסיפור.
למען הסר ספק יודגש שאם אכן היו מקרים שראוי לחקור, כמובן שיש לחקור ולא לטייח. אלא צריכה להיות חקירה בשקט ובשום שכל מבלי מצלמות טלוויזיה. תפתחו את מהדורות החדשות המובילות בעולם ותראו את הסיקור התקשורתי סביב זה ואיך המעצרים הללו נראים בעיני העולם. עולם הפוך ראיתי.
רבי זכריה בן אבקולס הפך לסמל לטהרנות וצדקנות יתר שהובילה לבסוף לחורבן הבית. כדאי למערכת המשפט, ללמוד לא לשבת על הגדר, לא לנסות למצוא חן בעיני העולם ולא לפחד לקבל החלטות בראש ובראשונה לטובת חיילנו, לטובת עם ישראל. זו לא העת לטהרנות וצדקנות. זו העת של מערכת המשפט להתעלות לגודל השעה והאחריות ולמנוע מהחרפת הקרע פנימי בתוכנו. אף אחד כאן לא רוצה חורבן בית נוסף.
