כל אחד והג’וני שלו

הוא חורך את הרשת עם שיריו, הוא מבריק, שנון ובעיקר מצחיק… בר צברי בראיון על התפקיד המיוחד שלו בצבא, האהבה לבישול ולכדורגל וגם על “ג’וני”, השיר שבזכותו הפך לאחד הזמרים המבטיחים והמושמעים יותר בישראל

רבים מהאמנים עוקרים עצמם לעיר הגדולה תל אביב, אבל לא בר צברי. הוא נולד, גדל, למד בחדרה ומתגורר בה עד היום. ויש לכך סיבה, בעיר הוא מוצא את המוזה שלו. האלבום שהוציא לאחרונה, “רוקנ’רול בצהריים” סחף עם השירים מדינה שלמה. ” עד לתיכון תמיד מצאתי את עצמי סביב המוסיקה. רק בתיכון הבנתי שזה הדבר שאני הכי אוהב וזה מה שאני הולך לעשות”, הוא אומר.
צברי (29), בנם של לאה מורה ומחנכת לשעבר ומיכאל (סנטו) מסעדן לשעבר, התעניין במשחק עוד בבית הספר היסודי בו למד בתיכון חדרה בו למד, הוא כבר הפך לכוכב מקומי.

איך היה לגדול בחדרה – בכל זאת הקדשת לעיר שיר באלבומך האחרון?

“לגדול בחדרה הייתה חוויה מדהימה, עם ים של תרבויות ועומס כיכרות. לא בכדי הקדשתי לעיר שלי שיר שיצא כעת באלבום האחרון שלי. מבחינתי, אף פעם לא אחליף אותך חדרה.”.
כאשר צברי מדבר על חדרה, עיניו בורקות. הוא מתגורר עם אשתו והילד בבית בשכונת בית אליעזר – בחצר הבית המטופח של הוריו, בחממה תומכת עוטפת ומחבקת.
“ההורים שלי תמיד האמינו ודחפו אותי קדימה, כמו גם האחים שלי עומרי ושני. לרגע לא הטילו ספק במי שאני ובמה שאני רוצה להיות. להיפך, גם כשלא הייתי מקצוען בתור ילד, הם הרימו לי וזה נתן לי ביטחון להתמקצע וללכת על זה עד הסוף”.
בתום הלימודים התגייס צברי לצבא. “עברתי בין מלא בסיסים זה התחיל בצנחנים ונגמר במחנה 80 במטבח, חוויה מדהימה צה״ל.”

וזהו? אולי תרחיב?

“תראי אין הרבה מה לספר… זה לא שהייתי עידן עמדי..”, הוא צוחק בקול מתגלגל: “הייתי אחראי על מחלקת הסלטים של ארוחות הבוקר, הצהריים והערב במטבח של מחנה 80 . הצעתי למפקד שלי שאהיה אחראי רק על הסלטים של ארוחת הבוקר והוא הסכים. הייתי נכנס למטבח בלילה, מכין סלטים טריים לבוקר והולך הביתה. תביני זה היה קורה אחרי הופעה עם אדרנלין ואנרגיות מטורפות, לובש מדי ב’ ונוסע לבסיס להכין את הסלטים.. זה בעצם שמר אותי שפוי”.

מתי החלה הקריירה המקצועית שלך?

“בגיל 20 . הוצאתי את השיר הראשון שלי בשנת 2012 תוך כדי השתתפות בתוכנית אייל גולן קורא לך. ביצעתי שיר מקורי שלי. שם הכל התחיל”.

אתה גם משחק בתיאטרון הקאמרי?

“היום אני משחק בתיאטרון הקאמרי, במחזמר ״זה אני״ שביים וכתב מאור זגורי הנפלא, מחזמר שמדבר על סיפורה של בחורה שרוצה להיות זמרת ונקרעת בין החלום שלה והעולם ממנו היא באה. אני גאה לשחק שם עם השחקן המוכשר איציק כהן, שהוא איש נפלא ושחקן מדהים ויוצא דופן. בקרוב צריכה לצאת סדרה ״מנגן ושר״ שצילמתי ביס. משחק תמיד היה חלק ממני, בכל זאת למדתי והוצאתי בגרות בתיאטרון והמשכתי עוד ועוד ללמוד. תביני, משחק עבורי מקביל למוסיקה – ברמת העומק והגיוון, זה עולם מדהים.”

בתור צעיר, אחרי צבא, כיצד הצלחת לממן את הפקת האלבום?

“עבדתי בארבע עבודות במקביל כדי להפיק את האלבום שלי.
לימדתי מוסיקה בבית ספר ובבית לימדתי שיעורים פרטיים לפיתוח קול. בנוסף, שיחקתי בהצגות וגם אימנתי כדורגל ילדים. עבודה זה מדהים, הכי חשוב להיות עסוק בעשייה תמידית בכל תחום.”

איזו הפתעה, כדורגל?

“כן, אני קפטן נבחרת האומנים של ישראל, כל שבוע מגיע לאימון במגרש של הרצליה. פעם בשנה הנבחרת יוצאת לטורניר במוסקבה בו משתתפות 16 נבחרות מכל העולם. מגיל צעיר החלום שלי היה להיות שחקן כדורגל. רק בתיכון הבנתי שהמוסיקה היא באמת הייעוד שלי. לפני שלוש שנים גם עברתי קורס מאמנים בווינגייט והתחלתי לאמן קבוצות כדורגל ילדים בזיכרון יעקב”.
“רוקנרול בצהריים” האלבום השני שיצא לאחרונה וחורך את הפלייליסטים, ספר עליו..
“רוקנרול בצהריים הוא עבורי אלבום הבכורה שלי. ארבע שנים עבדתי עליו כדי ליצור לעצמי סגנון משלי, כדי לוודא שאני אומר מה שאני רוצה להגיד ונשמע בדיוק כמו שאני רוצה. הלב שלי מונח באלבום הזה. מי שרוצה להכיר אותי פשוט צריך להקשיב לאלבום, וכבר יוכל לצייר לעצמו דמות מסוימת בראש”.
ג’וני, השיר הראשון ששחרר צברי מהאלבום הזה, בעצם הפך אותו לכוכב, שיר שלא מפסיק להתנגן בכל מקום ואף מועמד לזכייה בתואר שיר השנה.

אז מיהו בעצם ג’וני? כיצד הוא נולד?

“ג’וני נולד במסע שלי בדרום אמריקה. ישבתי במורו דה סאו פאולו בברזיל בחוף, ביקשתי ממרקוס מהפוסאדה מחברת, וכתבתי את ג׳וני,. הייתה לי הזדמנות להסתכל על החיים שלי מהצד ולכתוב אותם, וזה מה שיצא. הקראתי לעדי לוי שותפי לדרך וליצירה את הטקסט של ג׳וני, הוא עף זה והלחן פשוט יצא ממנו ברגע”.
אחרי הצלחת האלבום מגיע הרגע למופע הגדול ברידינג 3 .. חלומו של כל זמר, ספר לי על החוויה.. “כמה חודשים לפני אני והלהקה היינו שם ברידינג 3 במסגרת צילומים. אמרתי לחבר’ה תתארו לכם איזה כיף שנזכה לעשות את זה ולהופיע כאן. ואכן, ישועות השם כהרף עין, כמה חודשים עברו ואנחנו שם. זו הייתה זכות גדולה, מופע שעבר בתחושת אופוריה, עבדנו קשה על זה והמופע היה מוצלח מבחינתי, קהל מדהים וצוות מופלא שעומד מאחורי, ישתבח שמו.”

איך כאמן, בתעשייה שחטפה כל-כך הרבה מכות מאז נגיף הקורונה, אתה מתמודד עם זה?

“תקופה לא פשוטה. השתדלתי לנצל אותה ליצירה, התבוננות פנימית וזמן למשפחה. לצערנו זאת כבר לא התקופה שהייתה.
הכל מתחיל שוב וזה מבאס. אני באמת מקווה שזה כבר יהיה מאחורינו או שלפחות נלמד איך לחיות עם זה בשגרה שלא משתנה. ישנן עוד תופעות מטרידות שבלטו במיוחד בתקופה זו, אני מדבר על השיסוי החברתי. כולנו צריכים לכבד את האחר. זה הדבר והערך הכי חשוב. לא משנה מי הוא ומאיפה הוא בא. כל אדם כאדם שיעשה מה שטוב לו, כל עוד הוא לא פוגע בסביבה”. אתה נמנה על מספר זמרים מצומצם שזכה לפקוד את ביתה של המוסיקאית אהובה עוזרי ז”ל.

ספר לי על הקשר עם עוזרי?

“אהובה עוזרי עבורי היא האמא של המוסיקה. זמרת ומוסיקאית מוכשרת ומוערכת. מקומה, ללא ספק, בקרב גדולי המוסיקאים בארץ. למדתי אצלה שלוש שנים פיתוח קול והקשר הלך והתהדק. מצאתי את עצמי בא לשיעור ובמקום לשיר היינו מדברים שעות. על הרבה דברים. למדתי ממנה המון על ההיבט וההסתכלות על המוסיקה והקריירה. על צניעות ודרך ארץ. הרבה מאיך שאני שר היום זה בזכותה ואני חייב לה המון. אני מתגעגע אליה בטירוף ומקווה שהיא שם למעלה גאה ואוהבת את האלבום.”

עם מי היית רוצה לעשות דואט ולמה?

“עם זוהר ארגוב ז״ל. אני אוהב את הפשטות בה הוא היה מגיש שירים. פשטות מפוארת לטקסטים מרהיבים”

איך, כאמן צעיר, נשוי ואב לתינוק, אתה מג’נגל בין קריירה למשפחה?

“הכל עניין של גישה. יש לי אישה מדהימה ויש לי תינוק. אין ספק שזה לא פשוט, אבל היא מאד מפרגנת וגם ידעה מראש לאן היא נכנסת. בעולם הזה צריך לעשות הרבה ויתורים, עולם מאד רציני. יכול להיות שאם לא הייתי בעולם המוסיקה כבר היה לי בית משלי, פינה שנעים לי שם, אבל במצב הקיים לא קל לרכוש בית, אז גרים אצל ההורים וחוסכים. כמו שציינתי, המשפחה שלי מפרגנת, תומכת ותמיד נותנת ביטחון .ורק שתדעי כשאני בבית, אני עושה כמעט הכל: שוטף, מטפל בילד, וגם מבשל… החברים והמשפחה מבסוטים על ארוחות הערב שלי אני רואה איזה מצרכים יש ופשוט זורם, תמיד יוצא משהו טעים”.

מה אתה מאחל לעצמך לקוראים ולמדינת ישראל לקראת השנה החדשה?

“מאחל בריאות, שנדע למחול, נשחרר כעס ועצבים, נאהב ונכבד אחד את השני, נרבה ביצירה ובמוסיקה טובה”.

צילום: פשה מץ