נכון, הוא מעד. הוא אפילו נשפט, הורשע, נכלא, התנצל ושילם את חובו לחברה. הוא לא נדון לכיתת יורים ולמרות זאת משה אבגי הפך לחי – מת ומנודה, כי קבוצה מסוימת עושה הכל כדי למנוע ממנו לקבל את חייו בחזרה
מאת רפי אוליאל
לא יודע להגיד לכם בדיוק מה היה דחוף לי להעלות את העניין הזה דווקא עכשיו, אולי זה הסרט הזה שראיתי בפעם המיליון ועדין זה מרגיש לי כמו הפעם הראשונה ואולי זה באווירת יום כיפור שהסתיים לו.
משה איבגי, זה שהגיע ממגדל העמק לעיר הגדולה, הסתכל על הבניינים הגדולים האלה מסביב ואמר לעצמו, ” קטן עלי”, אני עוד אהיה מלך העיר. איבגי, הילד ההוא מהעיירה הצפונית הנשכחת, ישב בחדרו הקטן, וחלם על דבר אחד בלבד, להיות שחקן קולנוע או תיאטרון,
תראו, חלומות זה דבר נחמד. בינינו, כולנו חולמים. אבל הילד הזה, שהגיע מהעיירה הקטנה בצפון לעיר הגדולה, הלך עם החלום שלו עד הסוף. הוא דפק על דלתות שנסגרו בזו אחר זו, התאמן ולמד, למד והתאמן. הוא ידע, שכל מה שהוא צריך זו הזדמנות אחת. אודישן אחד בו מישהו יראה אותו ויאמין בו. ואז, אולי, הזדמנות זו תיקח אותו מעלה. ואכן, ההזדמנות ניתנה.
מאז עולם הקולנוע והתיאטרון שינה את פניו. הכישרון הטבעי הזה שהגיח כמו כוכב שביט, מצליח להביא איכויות של משחק אחר. מלא בכריזמה שאופפת אותו מכל עבר. עם ההצלחה מגיעים הפרסים, שהפכו כבר לסוג של פולקלור בתעשייה. משה זוכה בכל פרס אפשרי. הוא, הילד מהעיירה הנשכחת על גג העולם.
למה עינוי דין? כי זה נמשך ונמשך ונמשך. בסיומה משה אבגי נשלח לכלא ל-11 חודשים. ועדת השחרורים משתכנעת ומשחררת אותו אחרי חמישה חודשים. גם כאן עינוי דין, כי הוגשו ערעורים למכביר.
כמו בכל מחזה טוב, כזה שנכתב בצורה מדוקדקת, מגיעה הדרמה הגדולה. כותרות העיתונים מכריזות על שחקן מאוד נחשב החשוד במעשים מגונים בשחקניות. שהשם מתפרסם, הארץ רועשת. משה איבגי עובר מסכת נוראית של עינוי דין לא פשוט. למה עינוי דין? כי זה נמשך ונמשך ונמשך. בסיומה משה איבגי נשלח לכלא ל-11 חודשים. ועדת השחרורים משתכנעת ומשחררת אותו אחרי חמישה חודשים. גם כאן עינוי דין, כי הוגשו ערעורים למכביר.
יאמר מיד, אני מגנה בכל דרך אפשרית את ההתנהלות של משה איבגי. אין ולא יכולה להיות הצדקה ולו הקטנה ביותר להתנהגות שלו. אחרי שאמרתי את הדברים האלה, אני אומר שיש להחזיר את משה לקדמת הבמה!
נכון, משה איבגי טעה, משה איבגי אפילו חטא בחטא היוהרה. מן חטא כזה שחטאו בו אנשים הרבה יותר גדולים מאיבגי. על החטא הזה הוא שילם ומשלם בקריירה שלו, בפרנסה שלו ואולי גם במשפחתיות שלו.
עולם הקולנוע והתיאטרון לא יכול לוותר על כישרון פנומנלי חד פעמי כזה. ועם כל הכבוד, אנחנו עם צבוע, עם גישה מוסרית מזוויעה. איבגי שילם כמו גדול את חובו לחברה. הוא התנצל כבר מיליון פעם. הוא הבין את המעשים הלא נאותים שלו. ובינינו, אם הוא לא היה שחקן כל-כך מפורסם, שנלעס ונרמס על-ידי התקשורת, ארגוני הנשים וכמה פרקליטים לוחמניים בפרקליטות, ספק אם היה מורשע. וגם אם היה מורשע, ספק אם היה נשלח לכלא.
מדוע בוחרת התקשורת הישראלית, והיום עם הרשתות החברתיות, לכתוש אדם מסוים עד דק. מדוע בעשרות מקרים אחרים, עם דמויות מפתח בתחומי התקשורת והפוליטיקה הישראלית, האזכורים היו כל-כך מינוריים?
ועכשיו מה? האם נעמיד את משה איבגי בכיכר העיר ונסקול אותו באבנים? כמה אכזריות יכולה חברה להכיל?
הכי קל להפוך אדם למודל המייצג את כל הדברים הרעים בעולם. לרוע מזלו, את משה איבגי הפכו לכזה. בלי שום קשר למה שבאמת ארע. אכן, ישנה קבוצה כזו, שעדיין רודפת אותו. קבוצה המונעת ממנו כל אפשרות לחזור לבמה שכל כך אהב. קבוצה המתעלמת באכזריות, חסרת חמלה, מכל אפשרות לתת לאיש המוכשר הזה לחזור לעבודתו. הוא הרי שילם את חובו לחברה על-פי חוק, אלא שלאותה קבוצה חוקים משלה.
אני לא יודע את מי הקבוצה הזו מתיימרת לייצג. אם היא מתיימרת לייצג את נשות ישראל, לטעמי הן חוטאות. לי הן גרמו וגורמות להרגיש, ומסתבר שלא רק לי, שהקבוצות האלה, בהן כאלה המגדירות עצמן פמיניסטיות, בוחרות “להתנפל” על מי שיסייע להן לזכות בעוד כותרות בעיתון. לא כל הקבוצות כמובן, רובן עושות עבודה נהדרת ומקדמות את השיח הציבורי. אבל, יש כמה צעקניות במיוחד, שלעתים נותנות לי הרגשה שאולי, שווה להתנפל על מאן דהוא לצרכי כותרת. בגלל שם משפחה או מוצא עדתי? מקווה מאוד שלא, אבל זו רק תחושה שלי…
ואני תוהה, מדוע בוחרת התקשורת הישראלית, והיום עם הרשתות החברתיות, לכתוש אדם מסוים עד דק. מדוע בעשרות מקרים אחרים, עם דמויות מפתח בתחומי התקשורת והפוליטיקה הישראלית, האזכורים היו כל-כך מינוריים?
אז כן, הגיע הזמן להחזיר את איבגי לבמה. משה איבגי הוא מותג ישראלי נערץ. הוא איש ערכי שטעה. והיום, בין כסה לעשור, בין יום כיפור בו כולנו הכינו על חטא לבין חג סוכות בו כולנו נארח בסוכה, הגיעה העת להיזכר במקורות שלנו. בחמלה היהודית המושרשת.
זה הזמן להעניק, כחברה, למשה איבגי את הדבר הכי בסיסי שאפשר. את היכולת לשקם את חייו ולחזור לחיות. לחזור לפרנס את משפחתו בכבוד. לתת לנו, המעריצים, עוד כמה רגעים של אושר עם השחקן הישראלי הטוב ביותר שחי בקרבנו.
טורים אישיים נוספים של רפי אוליאל:
3 Comments