יום הילד הבינלאומי
מאת: פרופ’ קלודי טל, פסיכולוגית התפתחותית ומרצה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט ובמכללה האקדמית חמדת, כותבת בלוג על חינוך לגיל הרך.
מטרתו המרכזית של יום הילד הבינלאומי היא להזכיר לנו מה שאסור לשכוח אפילו לרגע – את זכותם של כל הילדים לחיים בטוחים, מכבדים ומאפשרים, שיש בהם שילוב של רווחה רגשית ותנאים מתאימים ללמידה משמעותית. יום הילד הבינלאומי מצוין בעולם בתאריכים שונים בשל מסורות והיסטוריות מקומיות. בישראל הוא מצוין ביום 20 בנובמבר, בהתאם להמלצת האו״ם משנת 1954.
אבל יום סמלי אינו מספיק. מודעות היא נקודת פתיחה הכרחית, אבל היא אינה מספיקה. אם אנו באמת מאמינים בזכויות הילדה והילד ובצורך להבטיח את רווחתם, עלינו לדרוש מעצמנו פעולה מתמדת ואקטיבית במוסדות החינוך, במשפחות, במערכות הרווחה, ובמרחב הציבורי כולו.
לקראת יום הילד הבינלאומי 2025 אני מבקשת להתייחס לשתי סוגיות. אחת ממוקדת, בוערת וכואבת, והשנייה רחבה ומערכתית:
- הצורך להמשיך ולהשאיר את היימנוט קסאו בתודעה הציבורית עד שתימצא.
- החובה לוודא שבכל גן, כיתה ומוסד חינוכי מתקיימת בדיקה יסודית ומתמשכת של רווחתם של כל הילדים.
לא לשכוח את היימנוט קסאו עד שתשוב הביתה
לפני שנדבר על עקרונות, אמונות ויישומים חינוכיים חובה לעצור ולהזכיר. היימנוט קסאו, בת תשע, נעלמה ממרכז הקליטה בצפת בפברואר 2024 ומאז לא נמצאה. למרות חיפושים נרחבים ופרסים כספיים שהוצעו. בלתי מתקבל על הדעת שהיעדרותה של היימנוט הולכת ומתרחקת מתודעת הציבור. מאבקן של משפחות החטופים לאחר שבעה באוקטובר הדגים לנו את עוצמתה של סולידריות חברתית ואת כוחו של לחץ ציבורי עקבי. לכן לא ייתכן שילדה בישראל תיעלם בלי שהחברה כולה תזעק את זעקתה.
אחת ממטרות יום הילד הבינלאומי היא קריאה לגיוס התקשורת לצורך קידום זכויות הילדים. במקרה של היימנוט התקשורת והציבור חייבים להמשיך להשמיע את קולה. אני מציעה לקדם מהלך ציבורי דומה לזה של צמידי החטופים. לעצב ולהפיץ צמיד עם שמה של היימנוט ותאריך היעלמותה. ולמקם שעון דיגיטלי בולט במרכז תל־אביב שיספור את הימים מאז שנעלמה. הסוכנות היהודית, שכבר השקיעה מאמצים ומשאבים בחיפושים, יכולה להוביל את המהלך. מבט אחד בצמיד והבהוב של השעון יהיו תזכורת לכך שחיי ילדה עומדים על הפרק.
ערנות מתמדת. זכויות ילדים מתחילות במפגש היומיומי
מעבר למקרה הפרטי והחשוב של היימנוט, יום הילד הבינלאומי מזמין אותנו להביט פנימה אל הגן, אל הכיתה, אל הבית. זכויות ילדים מופרות לא רק במצבי קיצון. הן נפגעות גם במבטים, במילים, בהרגלים ובמבנים שנראים לנו ברורים מאליהם.
בשנות ניסיוני המקצועי בחינוך וטיפול בגיל הרך, נחשפתי לא פעם לדיווחים מצידן של סטודנטיות לחינוך, שמבצעות התנסות מעשית בהוראה בגני ילדים. זאת כחלק מהכשרתן כגננות לעתיד, לגבי מצבים שדורשים התערבות חינוכית מיידית. סטודנטית זיהתה בגן טרום־חובה הדרה חברתית של ילדה ממוצא אתיופי. ובתוך חמישה שבועות של תוכנית מערכתית שבנתה יחד עם הצוות השתנתה המציאות והילדה הפכה שייכת ומוגנת. והילדים המדירים למדו והתנצלו. במקרה אחר התערבה סטודנטית כאשר נאמר לילדות שאין להן מקום במשחק כדורגל. היא פתחה לא רק את המגרש אלא גם את התודעה לשוויון. ילד שמתקשה לשבת בכיתה רועשת מקבל הזדמנות אמיתית ללמידה באמצעות התאמה פשוטה כמו פינה שקטה, חונך או סידור ישיבה. גם פגיעות מילוליות מצד אנשי צוות, הנובעות לעיתים מעומס ותסכול, מחייבות ערנות ותרבות מקצועית מכבדת כדי למנוע פגיעה בילדים.
יום הילד הבינלאומי הוא תזכורת, אבל האחריות היא יומיומית. מחנכים, הורים, קובעי מדיניות – כולנו שותפים למהלך שמתחיל בבחינה עצמית ועובר לסולידריות ציבורית. חברה חזקה אינה נמדדת רק ביכולת הכלכלית שלה. אלא במידת ההגנה שהיא מעניקה לחלשים ובמחויבות שלה לילדים.
היימנוט קסאו איננה סיפור רחוק. היא הייתה בת תשע כשנעלמה לפני שנה וחצי, ישראלית, ילדה. עד שתימצא אסור לתת לשמה להישכח. ובתוך כל גן, כיתה ובית עלינו לשאול. האם כל ילדה וילד מקבלים את מה שהאמנה מבטיחה, ואת מה שהמצפון מחייב? זו המשימה, המחויבות. והתקווה.
מאז 1989, עם קבלת אמנת זכויות הילד באו״ם – שאושררה בישראל בשנת 1991 – נקבעו חמישה עקרונות המנחים את זכויות הילדים בעולם. שוויון ואי־הפליה, השתתפות – זכותם של ילדים להישמע, טובת הילד כעיקרון עליון, הזכות לחיים, הישרדות והתפתחות וכשרים מתפתחים – התאמה לגיל וליכולת. מעקרונות אלו נגזרות זכויות לחינוך, ביטחון, בריאות, משפחה, פנאי, הגנה מפני אלימות, הזכות לזהות, להגדרה עצמית ועוד. בישראל קיימים חוקים שמגינים על זכויות ילדים, כמו חוק זכויות התלמיד. אבל דוחות בינלאומיים מצביעים כבר שנים על היעדר מנגנון שיטתי לבחינת יישום הזכויות בפועל.
