ילדים שמגיעים לבית ספר ללא כריך כי אין והולכים לישון על בטן ריקה, זו מציאות. רפי אוליאל נזכר באותו מפעל ההזנה הלאומי – בימים בהם תלמידים אכלו בבתי הספר.
מאת רפי אוליאל
יום חמישי האחרון. אני עושה דרכי לשוק העירוני. קבוצה די גדולה של אנשים מתקבצת ממש ליד בנק הפועלים, מחכה לכריך שיגיע. כן, תאמינו או, לא יש אנשים שבעבורם כריך אחד אותו הם מלקים ואוכלים לאט, עושה להם את ההבדל בין רעב לשובע,
לא יודע למה, אבל המראה ההזוי הזה, בו מתנדבים מחלקים כריכים למי שאין, החזיר אותי כמעט מיד לימי בית הספר היסודי בשכונה. שם, בתוך בית הספר הזה שלי, קיבלנו ארוחת צהרים יומית.
עם הזיכרונות חוזרים הריחות והטעמים המופלאים של המרקים. המרקים של נסריה. נסריה הייתה הטבחית שלנו בבית ספר עמישב בגבעת אולגה. היא הייתה מכינה לנו מטעמים שלא ידענו על קיומם. היא דאגה שנקבל בכל יום ארוחה המורכבת מכל אבות המזון. היא הייתה זו, שהפכה הרבה מאוד ילדים מאושרים לילדים שבעים.
והיום, אחרי שנים רבות בו מפעל ההזנה הלאומי נעלם לו, אני שומע יותר ויותר על ילדים המגיעים לבית הספר ללא כריך בתיקם. כן, אלה הילדים שנאלצים לגנוב מאחרים, לספר סיפורים, להיעלם בהפסקות ולהתחבא.
אין לי מושג למה לא מחזירים את מפעל ההזנה הלאומי והמפואר שהיה פעם במדינה. אני אפילו לא נכנס לפוליטיקה של ימין או שמאל כלכלי וחברתי. אני יודע, שבשביל המדינה זה גרוש וחצי – ובשביל עשרות אלפי ילדים זה עולם ומלואו.
ולא, אני לא מגזים ומפליג בתיאורים. השבוע נפגשתי עם שלושה ילדים, שנמצאים במצב בלתי אפשרי זה. מפגש אותו סידרה לי באדיבותה עובדת סוציאלית נמרצת. כאשר ילדים מדברים, ככה בשיא הטבעיות, על ללכת לישון רעבים. אתה מבין, שעבורם זו המציאות. זה ממש שיא הטבעיות.
כשתביטו בילדים שלכם, אלה שעל כל פיפס מבקשים מכם מותרות, נסו להיזכר בילדים האלה שאני פגשתי. ילדים, שלמדו בגיל ממש צעיר שלא צריך לבקש כלום מאמא. ולמה? “כי אני פשוט יודע שאין לאמא כסף, לא רוצה להעציב אותה”. אני מביט על הילדים האלה, אלה שנאלצו להפוך לגדולים ובוגרים בגיל כל-כך צעיר, ואני נעצב.
אין לי מושג למה לא מחזירים את מפעל ההזנה הלאומי והמפואר שהיה פעם במדינה. אני אפילו לא נכנס לפוליטיקה של ימין או שמאל כלכלי וחברתי. אני יודע, משיחה שקיימתי עם אחד שזו בעצם עבודתו, שהמדינה לא תצטרך להשקיע יותר מכמה עשרות מיליוני שקלים בשנה כדי לסגור את הפינה הזו.
ואם יש משהו שאני באמת לא מבין, זה מדוע אף פוליטיקאי לא מרים את הכפפה ומביא את הנושא הזה אל קדמת הבמה. נמאס לי לקרוא כל היום על הבעיות מול איראן, על העומסים בנתב”ג ועל עומסי התנועה. בא לי פעם אחת לשמוע פוליטיקאי, שבמקום לברבר על עוני, עושה מעשה ומחדש את מפעל ההזנה הלאומי – בדיוק כמו פעם – כדי שילדים לא ילכו לישון רעבים ויהיה להם כריך לבית ספר!