ד”ר רנת ריינס מהמרכז הרפואי הלל יפה השאירה בבית 3 מתבגרים , גם לפני שנתיים בשיא המלחמה באוקראינה היא הראתה כוחות על ורוח התנדבות
הקיץ בשיאו האכזרי, החופש הגדול כבר בשלב שהילדים והמתבגרים צועקים הצילו ומשוועים לפעילות. אבל מעל הכל אנחנו שרויים כבר עשרה חודשים במלחמה מתמשכת ומתח נוראי. ד”ר רנת ריינס רופאה בכירה באגף אימהות, במרכז הרפואי הלל יפה, יודעת מה חשוב וקודם בסדר העדיפויות. היא עזבה בית עם 3 מתבגרים באמצע אוגוסט, השאירה את המטופלות בידי הקולגות והתגייסה חזרה למילואים.
״מיד אחרי ה-07.10 היה לי ברור שאני חייבת לתרום בליבת העשייה של המלחמה בהתאם לגילי, ולכן מילאתי טפסים להתנדב חזרה לצה”ל. במקביל יצאו קריאות מהצבא, שביקשו ממטפלים בכירים (רופאים ופאראמדיקים) להתגייס עקב מחסור חמור. בהמשך פנו אלי מגדוד חילוץ והצלה של פיקוד העורף להצטרף אל כח הרפואה.
התפקיד משלב את היותי מדריכת קורסי חובשים וקצינה בחיל הרפואה בעבר, רופאה במקצוע כירורגי, וראש צוות רפואת החילוץ העירוני בעיר מגורי-כפר סבא. כעת אני עם הגדוד בתעסוקה מבצעית- תפישת קו הגבול בדרום הרחוק (מאד).
הפעילות היומיומית כוללת בראש ובראשונה מוכנות לאירועים ככל שיקרו בגיזרה, סיכול פעילות חבלנית ופלילית באזור, אימוני חילוץ וטיפול בפצועים וגם רפואת שיגרה צבאית- מסדרי חולים, טיפול בחיילות.ים. אני שמחה שהנהלת בית החולים תמכה בי להצטרף לצבא ולשרת עם טובי בנינו ובנותינו, זו זכות גדולה עבורי״.
התפקיד משלב את היותי מדריכת קורסי חובשים וקצינה בחיל הרפואה בעבר, רופאה במקצוע כירורגי, וראש צוות רפואת החילוץ העירוני בעיר מגורי-כפר סבא. כעת אני עם הגדוד בתעסוקה מבצעית- תפישת קו הגבול בדרום הרחוק (מאד).
הפעילות היומיומית כוללת בראש ובראשונה מוכנות לאירועים ככל שיקרו בגיזרה, סיכול פעילות חבלנית ופלילית באזור, אימוני חילוץ וטיפול בפצועים וגם רפואת שיגרה צבאית- מסדרי חולים, טיפול בחיילות.ים. אני שמחה שהנהלת בית החולים תמכה בי להצטרף לצבא ולשרת עם טובי בנינו ובנותינו, זו זכות גדולה עבורי״.
פרסום מעשיה בעמוד הפייסבוק של הלל יפה זכה למאות תגובות אוהדות ונלהבות.
ד”ר רנת ריינס הייתה מבין חמישה אנשי צוות מהלל יפה קיבלו תעודות הוקרה על הסיוע שהעניקו באוקראינה לפליטי המלחמה. את הבקשה להצטרף למשלחת קיבלה רגע לפני כניסתה לחדר ניתוח. “ברגע שהבנתי שמתארגנת משלחת ישראלית לאוקראינה לא היססתי לרגע ומיד הודעתי למשפחתי שבכוונתי לנסוע”, סיפרה. “בית החולים נפתח מוקדם בבוקר והגיעו אליו מכל וכול. עבדנו ברצף שעות רבות, לפעמים בתנאים מורכבים ומאתגרים מבחינה רפואית, אבל ההרגשה הייתה של הכרח לעזור. לאורך כל הזמן שהייתי שם, במיוחד בהיותי בת לניצול שואה, ליוותה אותי התחושה שאם יותר אנשים היו עושים ומתנהגים כך במלחמת העולם השנייה, אולי המשפחה שלי הייתה גדולה יותר היום. היה לי ברור שאני לא אעמוד מנגד בסיטואציה הזאת”.