אלחנן ברבי לא השתתף במחאות והוא מסרב לדבר פוליטיקה. את המלחמה שלו הוא כבר עשה בצוק איתן, שם איבד את חבריו ויצא מצולק. את הכאב והפוסט טראומה הוא ניתב לבישול בפוד טראק שלו שהפך למקום עלייה לרגל מכל רחבי הארץ
אל הפוד טראק של אלחנן ברבי הגעתי בשעת בוקר מוקדמת. הכל כבר היה ערוך ומוכן לשעת הצהריים. שקט כאן באורוות האומנים. מאוחר יותר כבר לא יהיה מקום אפילו לחנייה. ללקוחות שמגיעים אליו מכל קצות הארץ זה ממש לא איכפת. הם מגיעים כדי להתענג על המאכלים הייחודיים שלו. לצד חובבי קולינריה רואים אצלו חיילים רבים, הנהנים משתייה חינם. חשובה לו אהבת חינם. כך הוא חונך בביתו.
אלחנן ברבי (30) נולד גדל והתחנך בפרדס חנה. הוא בן הזקונים של מזל, מורה בבית ספר וצבי, קצין לשעבר בימ”מ. לאלחנן ארבעה אחים – שניים מהם משרתים בקבע.
“אני מגיע מבית דתי שומר מסורת”, הוא אומר. “אבא, שהיה קצין ימ”מ, תמיד אמר לנו: תהיו אנשים טובים כי ‘דרך ארץ קדמה לתורה’. אהבתי מאוד ללמוד בבית ספר דתי. אנחנו יהודים וזו חלק מהמורשת שלנו. אדם צריך בסיס ושורשים. לאחר היסודי המשכתי לחטיבה בישיבה דתית שם התחברתי ממש חזק לאהבת המולדת ולשיעורי ההיסטוריה. למדנו שם את כל המקצועות בתוספת תנ”ך מוגבר גמרא וכולי”.
בגיל 18 וקצת, כשהוא חדור אמונה וכוונה לשרת את המדינה, עלה על מדים. למרות משקל גופו באותה עת, הוא לא ויתר על החלום. “התגייסתי בנובמבר 2011 לשריון. התחלתי טירונות בבסיס שיזפון בדרום. המשקל שלי עמד על 150 קילו, אז ברור שהיה לי יותר קשה משאר הטירונים. ארבעה חודשים לא פשוטים”.
איך התמודדת עם דרישות הטירונות והקשיים בשל משקל גופך באותה עת?
“דוגמא קטנה. היינו צריכים לטפס על חבל ולי היה קשה יותר. לכן, המפקד היה מעיר אותי שעה קודם לפני כולם בכדי לא להלבין את פניי ליד הטירונים בניסיונות הטיפוס שלי. הטירונות והיחס המיוחד של המפקד שלי שינו לי את תפיסת הילדות ורוח השטות כנער. למדתי להבין שאנחנו כאן, אחד בשביל השני. הבנתי שמעבר לאהבת המדינה והדגל, המטרות האישיות שלנו זהות: לסיים יחד טירונות ולהוכיח לעצמנו שלא מרימים ידיים שהמצב קשה”. עם תום הטירונות המשיך ברבי לאימון המתקדם שנמשך עוד כארבעה חודשים – אז הוצב בפלוגה המבצעית של חטיבה 7 – גדוד 75 “רומח”.
יחד עם חבריו לגדוד תפס קווים בקדום, התמקם בקו הכחול בהר דוב בגבול לבנון, קו בנחל גולן גבול סוריה.
בזמן מלחמת האזרחים בסוריה מצאת עצמך מפנה פצועים לתוך ישראל. האם זה הכין אותך לסג’עיה?
“באותה עת פרצה בסוריה מלחמת אזרחים בין הפלגים השונים. מצאנו את עצמנו מפנים פצועים לטיפול בארץ. המחזות והמראות היו קשים, ועדיין כל זה לא הכין אותי לצוק איתן. חודש אחרי הפעילויות השונות בנחל גולן בצפון, עברנו ממצב של שגרה למצב חירום. השנה הייתה 2014. לקחו לנו את החוגרים ואת הטלפונים והעלו אותנו על אוטובוסים לעזה. לאחר עשרה חודשים שלא נגענו בטנקים, התחלנו להחזיר אותם לכשירות מלאה. במוצאי שבת הגיע יום פקודה. פלוגת כפיר בגדוד 75 נבחרה להיכנס לכפר סג’עייה יחד עם גדוד 12 של גולני וכוחות הנדסה כבדים. אני, שהציונות זורמת לי בדם, החלטתי לשים את דגל ישראל על האנטנה המקופלת של הטנק שלי. כשנכנסנו לכפר שחררנו את האנטנה ודגל ישראל הונף בגאווה”.
ברבי מתנשם. לא קל לו לחזור ולשחזר את האירועים, מדליק סיגריה וממשיך. “עם הכניסה לכפר נתקלנו בירי מטווחים קרובים. לחץ ואנדרלמוסיה בקשר, זה לא מוכר ואתה לא מבין מה קורה ולוקח כמה דקות לעכל”.
מה היו באותה עת הסיבות לכניסה לכפר?
“החל ירי מסיבי של רקטות ארוכות טווח מכיוון עזה למרכז הארץ ואפילו לאזור השרון. במקביל היו מגעים דיפלומטים מדיניים מול הרשות הפלסטינית. לכן, בכל פעם, שעת השין של הכניסה נדחתה. כאשר הירי לא הפסיק, קיבלנו את הפקודה להיכנס. לאחר שבוע של לחימה, מפקד הטנק שלי היה צריך לחזור הביתה מסיבות אישיות. לכן כל הצוות יצא לשטחי הכינוס. בזמן הזה הכנו את הטנק שוב לכניסה. בין ההפסקות וזמני המנוחה הייתי עם ארבעה חברים טובים שהיו איתי לאורך כל השירות. ישבנו בתוך הנגמ”ש לאכול ארוחת צהריים. אז קיבלנו הודעה שהמפקד חזר ואנחנו שוב נכנסים”.
מתי נודע לך שהחברים הכי טובים שלך נהרגו?
“חיבקתי את ארבעת חבריי נפרדתי מהם לשלום ונכנסתי עם המפקד שלי חזרה לכפר. שעות ספורות לאחר מכן שמעתי בקשר שנפלו פצמ”רים בשטחי הכינוס בדיוק במקום בו ישבתי עם ארבעת חבריי. לאחר כדקה הגיעה הודעה על חמישה הרוגים והמון פצועים. בתחושת הבטן הראשונה שלי הרגשתי שמדובר בחבריי. ברור לי שאם המפקד שלי לא היה מגיע, פשוט הייתי עדיין שם איתם. כל העת מלווה אותי תחושת אשם והרגשה שלא עוזבת, אם הייתי שם איתם אולי הכל היה נראה אחרת. ייתכן שהייתי יכול לסייע או לפחות לבקש שיהיו שם במיגוניות או שהיינו יושבים בתוך הטנק. צריך להבין שאת הפצמ”ר שומעים שלוש שניות לפני הנפילה ואין עליו שום התראה בניגוד לרקטה”.
זה הרגע שאלחנן בוכה, מזיל דמעות, מפנה את ראשו לצד במבוכה שלא אראה את סערת הרגשות שעוברת עליו. “עם קבלת ההודעה על מות חבריי, אני פתאום מבין שהחיים יכולים להיגמר ברגע. כשאתה נמצא במלחמה, אתה רוצה לבצע את הפעילות הכי טוב שאפשר ולא תמיד צה”ל מעניק את האפשרות מבחינת חוסרים של ציוד הגנה בסיסי. אני יודע בוודאות, שאם היו לחבר’ה בפלוגת המפקדה מיגוניות נגישות בטווח הקרוב הם היום היו איתנו”.
ברבי עוצר את שטף הדיבור. לפוד טראק מגיע לקוח חדש, שקרא על נפלאות האוכל בעיתונות ובאתרים הארציים. הוא מכין את מה שצריך, מגיש, מחייך, מסמיק שמקבל מחמאות וחוזר לשיחה.
מעבר למחסור בציוד שייתכן והוביל למות חברייך, אתה בעצמך, יחד עם צוות הטנק, ניצלתם בנס כמה ימים לאחר מכן.
“לאחר מספר ימים נפלנו עם הטנק לתעלת נ.ט. מכשול שהאויב הניח. קיבלנו זעזוע חזק. התעלה הייתה בזווית של 80 מעלות. לקח לי 10 שניות להבין מה קורה, כאשר בזמן הזה יורים לעברנו פצמ”רים בירי מדויק ובנשק קל. לא איבדתי עשתונות. הבנתי, כנהג הטנק, שגורל הצוות מופקד בידיי והבנתי שבכל רגע אני יכול לקבל טיל שימחק אותנו ואני חייב לצאת מהמכשול כמה שיותר מהר. הכנסתי רוורס והטנק לא זז. הרמתי עיניים למעלה ואמרתי “מאין יבוא עזרי”. בתושייה של רגע העברתי את בורר ההילוכים למצב ניוטרל לחצתי פול גז והכנסתי רוורס בכוח. הטנק החל לתפוש תאוצה וכוח ופשוט יצאנו מהמכשול הזה בשן ועין. הפעולה הזו הייתה מבחינתי תמות נפשי עם פלישתים. זה או שאני מצליח או שאנחנו גומרים כאן.”
“הכי כואב לי עד היום, שלא הצלחתי להשתתף בהלוויות של החברים היות והיינו צריכים להמשיך ולהילחם בגזרת עזה”
מה הרגשת? איך ממשיכים אחרי כזה אירוע?
“באותה עת הרגשתי שהייתה לנו השגחה עליונה והאירוע הזה רק חיזק אותי באמונה ובכוח שלנו כצוות כפלוגה וכצבא. מייד לאחר האירוע הקמנו על קו החוף בעזה “מגנן”. מקום מבוצר וסטרילי ושם ערכנו בתוך הטנק קבלת שבת כשהמנה העיקרית הייתה ביסלי ובמבה. כמובן שבמהלך 42 הימים הבאים של הלחימה היו עוד הרבה אירועים והיתקלויות שאפשר לכתוב עליהם ספר. הכי כואב לי עד היום, שלא הצלחתי להשתתף בהלוויות של החברים היות והיינו צריכים להמשיך ולהילחם בגזרת עזה”.
שלושה חודשים אחרי הלחימה השתחרר ברבי מהצבא ולא היה לו למי לפרוק ולשחרר את כל החוויה המורכבת הזו שעבר.
שנה לאחר שחרורך משירות צבאי חזרת לתקופה נוספת בקבע. למה?
“במשך שנה לא מצאתי את עצמי. עדיין לא הבנתי בכלל שאני בסוג של פוסט טראומה. במקביל קיבלתי טלפון ממפקד גוש עציון אשר שמע עלי קיבל המלצות ואמר שהוא רוצה לגייס אותי לקבע. היות ולא מצאתי את עצמי, הסכמתי בחיוב. התחלתי כנהג של הסיורים הלוחמים ולאחר כחודשיים בתפקיד ולאחר פעולה מוצלחת שלי בשטח קיבלתי קידום למ”מ נהגים. בתקופה הזו הכרתי את מיכל גם היא מפרדס חנה כשהיא עדיין תלמידת תיכון”.
לאחר כשנה בתפקיד יצא ברבי לאזרחות, מצא עבודה במטבח של “פאב הכהן” בכרכור ומהר מאוד התחיל לנהל את המטבח. “מדובר במקום שעובד חזק עם קהל רב. האכלתי כ-200 איש ביום ומאוד היה לי חשוב היחס האישי. הייתי יוצא מהמטבח ללקוחות לבדוק איך יצאו המנות ואיך הם מתרשמים. חמש שנים הייתי אחראי על המטבח הזה ויחד עם זאת עברתי תקופה לא קלה בחיי האישיים”.
מה הכוונה תקופה לא קלה בחייך האישיים? מתי אובחנת בעצם כמי שסובל מפוסט טראומה?
“באותה עת שתיתי המון אלכוהול בכדי לברוח מהזיכרונות של השירות. הייתה בי שמחה מהולה בעצב. אז החלטתי לצאת לדרך עצמאית. במשך שנתיים יצאתי לאירועי שף פרטיים בבית הלקוח. בשנת 2020 הגיעה הקורונה והייתה פחות עבודה. בתקופה הזו, מיכל בת זוגי, הייתה לצידי. היא היוותה עבורי את עמוד התווך שהחזיק אותי לא ליפול. מיכל תמיד האמינה בי ותמכה בי לצאת לדרך עצמאית”.
“לאט-לאט התחלתי להרגיש יותר טוב גם פחות התקפי זעם. בלילות הצלחתי לישון אפילו ארבע או חמש שעות. הרגשתי שאני מפזר אהבה משמח אנשים וזה עשה לי טוב. זו בדיוק התקופה שאבחנו אצלי פוסט טראומה ומשרד הביטחון הכיר בי. לאחר ההכרה כבר היה לי קל יותר לטפל בעצמי. התחתנתי עם מיכל והתחלתי טיפול פסיכולוגי פרטי שעזר לי מאוד להאמין בעצמי ביכולות שלי ולהבין שאני לא בסוף העולם. התקדמנו צעד צעד ויחד מיכל ואני פתחנו את עסק החלומות שלנו -“הפודי של ברבי” במתחם אורוות האומנים בבית הספר החקלאי פרדס חנה. מדובר במקום של אהבה וחיוך עם אווירה טובה. מקום שעושה לי טוב להעניק לאחרים, נותן לי לישון בלילה. בקיצור, התרופה שלי”.
לפוד טראק של ברבי מגיעים לקוחות מכל הארץ. השמועה על המקום עוברת מפה לאוזן וברבי פשוט שמח ומאושר. כבר 12 בצהריים זו השעה שהוא פותח את המקום. ברבי מבקש ממני הפסקה קטנה. קבוצה של נשים מזמינות עראייס, נכה צה”ל מתענג בפינה על אסאדו מפורק עם כוס בירה צוננת. שני חיילים מנגבים שקשוקה מהבילה.
“אגב..”, אומר ברבי, “נכי צהל מקבלים אצלנו 50% הנחה מכל הלב וחיילים על מדים מקבלים שתייה חינם”.
ברבי נחשף לציבור בסיפורו האישי והמרגש כאשר השתתף בתוכנית הטלוויזיה “המסעדה הבאה”, עם השפים אסף גרניט ויוסי שטרית.
“התחלנו 1400 מתמודדים והגעתי ל-48 המשתתפים הסופיים. זכיתי למחמאות רבות מצד השופטים ולי הייתה חשובה יותר ההכרה בידיעה שאני מבשל טוב ואני בדרך הנכונה”.
מה אתה מאחל לעצמך?
“להתגבר ולהתבגר. בקרוב מיכל אשתי צריכה ללדת תהיה לי משפחה משלי. ליצור משפחה זו זכות גדולה. אני מאחל לעצמי לגדול ולהגדיל, להמשיך לעשות טוב ולהפיץ אור ואהבה, כי באוכל אין מקום לפוליטיקה. מכאן אני קורא לעוד אנשים לקבל אותנו נכי צה”ל לחבק ולאהוב. כי אין לנו ארץ אחרת”.
ומה באמת אתה חושב על מה שקורה היום בארץ?
“גדלתי בבית שיש בו מקום לכולם. אבא לימד אותנו להקשיב, סבלנות וסובלנות ואמא לימדה אותנו שאוכל פותר הכל. ואללה, אני הבן של שניהם.”
