50% מקשישי ישראל חיים מתחת לקו העוני, אחד מכל שלושה צריך לבחור בין תרופות למזון. רפי אוליאל בטור אישי על יוקר המחייה שפוגע בכולנו, אבל מקרב את הקשישים עוד יותר אל קברם…
מאת רפי אוליאל
השעה שתיים בצהרים. קרני השמש מכות ללא רחם. אפילו חתולי הרחוב מצאו להם פינה מוצלת מאימת הקרניים האימתניות אשר חודרות באכזריות מבעד לעור. כך, בצהרי אותו יום ראיתי אותה. אישה כבדת גוף מוליכה עגלת סופרמרקט ישנה, חורקת ומקרטעת על המדרכה הלוהטת. על העגלה כמה עשרות ואולי יותר של בקבוקים. משהו, שאולי יכניס לבית שלה עוד כמה עשרות שקלים חשובים.
אני מביט בה, באותה אישה שאמורה להיות על-פי המראה גמלאית, כמהופנט. אני מבין שמה שאני צופה בו באותו רגע, הוא תמצית העוני והשפל. לא השפל שלה, אלא השפל שלנו.
מהמורה על הדרך המובילה, במדרכה רעועה, תוקעת את העגלה שלה. והיא, מתוך ניסיון נואש, מנסה להתגבר על המכשול הנוסף הזה בחייה. אני מתעשת. רץ אליה, מרים את העגלה העתיקה הזו. היא, מבעד לזיעה הנוטפת על מצחה, זיעה שחודרת אל עיניה, מהנהנת בראשה מן הכרת טובה. גם הניסיון שלי לדובב אותה ולו במעט, לנסות להבין איך אפשר להוציא אותה מהעבדות הזו שנכפתה עליה, נתקלת בקושי. היא, בעברית קלוקלת, מנפנפת אותי מעליה מסבירה לי בעיניה שאני סתם מפריע לה בעבודתה הסיזיפית. אני מביט בה עושה דרכה הלאה אל הסוף הידוע מראש.
כך או כך אני נכלם. האישה הזו יכולה הייתה להיות אמא של כל אחד מאיתנו. אנחנו מתבוננים בה, באישה הזו, משל הייתה אוויר לא מוכר. מתעלמים באכזריות של רודפי בצע ובועטים בכל ערך שקיבלנו מאלה שהביאו אותנו לאוויר העולם.
ואני אומר ואולי צועק לעצמי מה בדיוק נהייה מאיתנו? איזו חברה הפכנו להיות? אלה שמקדשים את הדולר ואולי השקל? מדינה אשר שוכחת פעם אחר פעם את החולייה הכי חלשה בחברה, או שמא אותם טייקונים אשר מרשים לעצמם בשם העסקים להעלות מחירים עד אימה במרכולים.
זו בעיניי בושה כל כך גדולה, שאותו עם הספר, זה שחרט על הספר הקדוש ההוא במדבר את החמלה לעני ולזקן, זה שמחויב על-פי האמונה לאהבת האדם, הפך להיות ככל העמים. ואיפה המדינה והיכן כל ממשלותיה היו בכל עשרים השנים האחרונות?!
עבור רבים מכם, הנתון שאציין כעת לא ממש יזיז. 50% מהקשישים בישראל נמצאים מתחת לקו העוני לפי הכנסתם הכלכלית. ביחס למדינות העולם המפותח, אנחנו במצב גרוע. המצב כל-כך גרוע, שיותר ויותר קשישים פונים לעמותות חסד במטרה לקבל סלי מזון. הבחירה בין תרופות למזון, או בין מזון לחימום בחורף, זו מציאות.
הבעיה היא, שאם עד לתקופה האחרונה רוב הציבור הדחיק והתעלם מנתונים אלה, כיום, עם העליות חסרות ההיגיון במחירי הדלק, המזון והדיור, גם משפחות ששני בני הזוג עובדים מגלים קושי אמיתי לממן את חייהם.
נחזור לאותה אישה. אני מביט אל האופק, רואה את האישה הקורסת הזו גוררת את העגלה ההיא, מן עגלה כזו שהפכה להיות משענת קנה רצוץ. אני כל כך יודע שכל הכתוב כאן לא יזיז לאף אחד. כולם ימשיכו לאכול סטייקים עתירי משקל, ייסעו לכל מקום בגלובוס, יחזרו הביתה ויחשבו רק על הנסיעה הבאה. ולי כואב, שהאישה הזו ועוד אלפים כמותה, ימשיכו לסחוב עגלות כאלה ואחרות – אולי כדי לקנות עוד כיכר לחם שגם הוא הפך למין מוצר מותרות. ולא רק, קל לצעוק על מחיר טונה, אבל מה עם מחירי החשמל שקפצו להם? זה לא שהמשכורות שלנו גדלות, זה כל השאר מתייקר לו והופך את החיים בארץ זבת חלב ודבש לבלתי אפשריים.
וכן, זו בעיניי בושה כל כך גדולה, שאותו עם הספר, זה שחרט על הספר הקדוש ההוא במדבר את החמלה לעני ולזקן, זה שמחויב על-פי האמונה לאהבת האדם, הפך להיות ככל העמים. ואיפה המדינה והיכן כל ממשלותיה היו בכל עשרים השנים האחרונות?! לאן נעלמו כל שריה וראשיה?
1תגובה