היא נחשבה בצעירותה לכימאית מבריקה עם הישגים במחלקה למחקר ופיתוח בחברת תרופות אמריקאית ועתיד מקצועי מובטח; כשנולדו ילדיה החליטה לעשות פסק זמן מקצועי; היא נרשמה לחוג קדרות; כך הפכה ג‘אנה שימונוב לאחת הקדריות המובילות בישראל.
אדם המנסה לתכנן את מסלול חייו המקצועיים, לעולם לא יכול לדעת איזה טוויסט בעלילה יתרחש בהמשך ואיזה יכולות יגלה בעצמו פתאום – אם ישמור על ראש פתוח. השמיים הם הגבול והרשות תמיד נתונה. זו המסקנה שניתן להסיק ממסלול הקריירה של ג’אנה שימונוב, תושבת כרכור.
ג’אנה, קדרית וקרמיקאית, בת 60 ,נשואה ואמא לשלושה ילדים בוגרים, הגיעה לכרכור לפני 25 שנה. היא פעילה כיום בוועד המארגן את אירוע “אמנות במושבה” הקרוב, שיתקיים בין התאריכים 9-7 לחודש אפריל.
מאז 2019 לא התקיים האירוע בשל אילוצי הקורונה, והשנה סוף סוף אפשר יהיה ליהנות ממנו שוב. במסגרת האירועים תחולק הפעילות ביישוב לרובעים, ויהיו הפעלות, סדנאות, סיורי אוכל וכמובן ביקורים בסטודיו ובגלריות היצירה של האמנים. גם הסטודיו של ג’אנה יהפוך מסטודיו עובד ומלמד לסטודיו של תצוגה, והיא מבטיחה שתעשה גם הדגמות של העבודה על האובניים.
אבל דבר מכל זה אי אפשר היה לנחש שיקרה לפני שג’אנה הגיעה לכרכור בשנת 1997″ .נולדתי בברית המועצות ועליתי לארץ עם משפחתי בגי ל 10 ,”היא מתארת את חייה עד אז. “כילדה, לא עסקתי באמנות כלל ולא גיליתי נטיות מיוחדות לזה.
לאמנות הגעתי, בסופו של דבר, במקרה. למדתי כימיה בתיכון מכיתה ט’. הייתי במגמת לבורנטים בתיכון מיטרני בחולון. אחרי הצבא המשכתי באופן טבעי לתואר ראשון בכימיה תרופתית באוניברסיטת בר אילן. אחר כך יצאתי לתואר שני בפוטוכימיה באוניברסיטת NYU בניו יורק. במשך כל החיים שידעתי עד אז, הייתי ריאלית מכל הכיוונים”.
אנשים עם נטיות אמנותיות אוהבים הרבה פעמים בילדותם לצייר או ליצור דברים. לא היה לך דבר כזה בילדותך?
“לא. בבית הספר לא היו שיעורי אמנות, אלא שיעורי מלאכה, וכולם עשו בהם את אותן עבודות. לא היה בזה משהו שיעודד יצירה אמנותית, ולא זיהיתי את זה בעצמי”.
וגם בארה”ב היא המשיכה במסלול שקבעה לעצמה. “אחרי שסיימתי את הלימודים בארה”ב, עבדתי שם במחלקה למחקר ופיתוח של חברה לייצור תרופות בשם Labs Barr .לימים נרכשה החברה האמריקאית על ידי חברת טבע הישראלית. אחרי 13 שנים בארה”ב חזרתי עם משפחתי לארץ ונחתנו ישר בפרדס חנה”.
גם הבחירה בפרדס חנה – כרכור לא הייתה מתוכננת. “כשהחלטנו שאנחנו חוזרים לארץ, שלחתי את בן זוגי לחפש בית מתאים לפי דרישותינו. הבית הזה הוא מצא בפרדס חנה כרכור, אז פשוט נחתנו פה”, היא מספרת.
המהפך הגיע כשעשתה עצירה בקריירה לצורך האימהות. “כשהגעתי לארץ, אמא לילדים קטנים, החלטתי שאני לא חוזרת לעבוד בינתיים – אלא מקדישה את זמני לגידול הילדים.
כדי להוסיף עניין לחיים ולא להשתגע בבית, נרשמתי לחוג קרמיקה. אז ‘נדלקתי’. מה שכבש אותי בקדרות זה העבודה על האובניים. כשאני יושבת על אובניים, הסיבובים על האובניים הם כמו מדיטציה. זה מכניס למצב מרגיע של שלווה. המשפחה
שלי מפרגנת”.
אט אט העיסוק בקרמיקה הפך מחוג למקצוע. בהתחלה ביצירת כלים ובחמש השנים האחרונות גם כמורה לקדרות. “בשלב מסוים קניתי אובניים ושמתי אותם בסלון. אמרתי לעצמי: ‘כשהילדים היו קטנים הסלון הפך למגרש משחקים שלהם, אז עכשיו הסלון יהפוך למגרש המשחקים של אמא’. כשהחלטתי שזה מה שאני רוצה לעל שות, עברנו לבית שיש בו מקום לסטודיו שאוכל לעבוד בו בצורה מסודרת, וקניתי תנור לשריפת החומר”.
מה מאפיין את העבודות שלך?
“אני מאוד אוהבת טקסטורות, וזה מה שמעניין אותי ביצירה בחימר. אני אוהבת לשלב צורות עדינות וטקסטורה גסה. השילוב בין עדינות הצורה וגסות הטקסטורה מתקיים בעבודתי בו זמנית.
הייתה תקופה בה הייתי עושה כלים שדומים לגוף נשי, אבל עם שלוש רגליים, מה שמבטא את העובדה שאנחנו, הנשים, צריכות לעשות המון ג’אגלינג בחיינו. יש גם יצירות בהן אני משלמת טכניקה של הדפס רשת. אני מושפעת מאמנות יפנית, למרות שמעולם לא הייתי ביפן”.
“החלום שלי הוא להגיע לשם, להיות שוליה של אמן יפני לכמה חודשים ופשוט לספוג וללמוד ממנו את המסורת שהם מעבירים. למדתי גם קליגרפיה, עשיתי המון דברים. המודל שלי להשראה הוא קדר בשם מלקולם דייויס. כשראיתי את הגלזורות בהן הוא השתמש, זה ממש הדליק אותי. היו שנים בהן ממש עבדתי על הגלזורה הזאת, כדי לקבל תוצאות כמו שהוא מקבל. בהחלט הושפעתי מטכניקות העיטור שלו”.
מה נשאר מג’אנה, אשת המדע והכימיה עם עתיד מבטיח במחקר ופיתוח?
“יש לי עדיין את הנטייה הריאלית”, היא מעידה על עצמה. “כשעסקתי בכימיה אהבתי את זה, אבל היום לא הייתי חוזרת לזה”
