שרון אשתר (49) מוכיחה פעם נוספת שאין דבר העומד בפני הרצון. למרות העיוורון היא מתפקדת כמו כולם, משמשת כיועצת ומנטורית לאנשים עם לקויות ראייה ועיוורון, רוכבת על אופניים וגם מחזיקה בתואר אלופת העולם בכדורת דשא
בתחילת השבוע הוזמנה שרון אשתר, אלופת העולם בכדורת דשא לעיוורים לבניין עיריית חדרה. שם, קיבלה תעודת הוקרה ושי קטן על הזכייה באליפות העולם שהתקיימה באוסטרליה. “קשה לתאר את התחושה הזו”, היא מספרת, “כשאת עומדת על הפודיום, במדי נבחרת ישראל, כשברקע ההמנון שלנו, “התקווה”. זהו לא הניצחון האישי שלי, זהו ניצחונה של המדינה”, היא אומרת לעיתון העיר News.
שרון אשתר היא ההיפך הגמור ממה שהטבע האנושי מנחה אותנו לחשוב, כאשר אנו נתקלים באדם עיוור. אשתר, תושבת חדרה, מלאת חיים, ספורטאית בנשמה, שממש הייתה שמחה אם ניתן היה להמציא עוד יום בשבוע.
אשתר, תושבת חדרה, אמא לשני ילדים, עובדת לפרנסתה בשתי עבודות: גם בנגישות ישראל – שם היא מעבירה הרצאות בבתי ספר בתחומי ההנגשה וגם בעמותת על”ה – שם היא משמשת כיועצת וכמנטורית לאנשים עם לקויות ראייה ועיוורון.
עד גיל 30 התנהלה אשתר כמו כל צעירה. אלא, שאז, החלה לאבד את הראייה. “בגיל 30 התחלתי לאבד את הראייה. למחלה זו קוראים ניוון רשתי. כאדם אופטימי מטבעו, תמיד האמנתי, שכאשר עולם אחד נסגר, עולם אחר נפתח. אחד התחומים שנפתחו בפניי הוא תחום הספורט”.
אשתר היא רוכבת שטח מצטיינת על אופני טנדם. “אלה אופניים המיועדים לשני רוכבים. אנחנו רוכבים בכל הארץ. עשיתי את סובב כינרת, בערך 70 ק”מ, רכבתי באוסטריה, רכבתי בצ’כיה. לקבוצה שלנו קוראים “כן ולא רוכבי השרון”. זו קבוצה של רואים ולא רואים, ומכאן השם כן ולא”.
לעולם כדורת דשא נכנסה אשתר בשנת 2008. בתוך שלוש שנים זיהו מאמניה את הפוטנציאל והיא הפכה לחברה בנבחרת ישראל. כיום, היא האישה היחידה בנבחרת ישראל.
את לא אוהבת שמתייחסים אליך כאל עיוורת, במיוחד בתקופה בה השתמשת במקל נחייה. האם תחושה זו השתנתה – מאז שהתחלת להשתמש בכלבת נחייה?
“ראשית, בחודש זה אהיה שנה עם כלבת נחייה. עד אז התנהלתי עם מקל. אני חייבת להודות, שזו ממש ליגה אחרת. בתקופה בה הסתובבתי עם מקל, עצבן אותי שהיו כאלה שהתייחסו מתוך רחמים. כאשר אתם רואים עיוור או נכה, ישר חושבים שהוא מסכן. זה לא נכון. זה שאני הייתי עם מקל, לא אומר שאני מסכנה. אני מרגישה שיש לי יותר יכולות מאדם שרואה. אני אולי עיוורת, אבל אולי זה שצועד ברחוב אין אהבה, וזה שעומד לידו במעבר החצייה בלי פרנסה. אז, מי מבין שלושתנו הכי מסכן?”.
רבים ששמעו הרצאות שלך ושוחחו איתך מספרים על דרך ייחודית לראות את החיים. מהו המוטו שלך?
“תמיד אומרים: תסתכל על חצי הכוס המלאה. יש כאלה שמדגישים שחייבים להתרכז ביש ולא באין. אני לוקחת את המשפט הזה עוד צעד אחד קדימה. אני מאמינה שהחצי הריק, הוא החצי של העשייה. אם כל הזמן נהיה בעשייה, נמלא גם את חצי הכוס הריקה. לכן, מבחינתי, אני תמיד עם כוס מלאה”.
את אלופת העולם, היחידה שזכתה במהלך השנים גם במדליית זהב, גם בכסף וגם בארד. לאן את שואפת?
“תמיד ישנם עוד ועוד אתגרים. באופיי אני אדם תחרותי. אני ממש אשמח עם עיריית חדרה תסייע לי למנף את ענפי הספורט לאנשים עם מוגבלויות. בנושא זה אני מקווה לקיים פגישה גם שר התרבות והספורט. אדם עם מוגבלות, כאשר הוא מנצח בתחרות, זה הרבה מעבר לניצחון ומדליה. זו הרוח שמנצחת את הפיזי, כי הקושי לשחק הוא הרבה יותר חזק בשל המוגבלות”.