עם מחלת ניוון שרירים אחרי אשפוז של שנה וחצי ופעמיים מוות קליני, שלומית דהן הקימה את עסק האוכל החדש שלה וממשיכה לטרוף החיים כנגד כל הסיכויים
“אני טיפוס מיוחד, יותר יוזמת ומעיזה. אהבת לקחת סיכונים בכל תחום בחיים”. כך מגדירה עצמה שלומית דהן, בת 35, תושבת אור עקיבא. בעסק האוכל החדש שהקימה לפני שבועיים באור עקיבא. לעסק קראה שלומEAT.
כשהיא בכיסא הגלגלים שלה וצינור הנשמה המספק חמצן, היא מנהלת ביד רמה את העסק. עסק בו מכינים ומוכרים פיתות דרוזיות וכנאפה. היא מקבלת הזמנות לפיתות דרוזיות וכנאפה ומחלקת הוראות לבן דודה, משה אפראימי, השותף איתה בעסק. היא מנחה אותו בדייקנות איך להכין ולהרכיב את המנה והוא מבצע.
מחלה נדירה הפוגעת באחת מכל מיליארד נשים
שלומית חולה בניוון שרירים על-שם דושן. “תופעה נדירה בקרב נקבות”, היא מסבירה. “אני אחת למיליארד. המחלה פוגעת בכל השרירים בגוף ולא פוסחת על אף שריר, פרט לחיוך”. ואני אוסיף (נ.ש) גם פרט לשריר המוח המפותח מאוד אצלה, שלומית היא בתם של אל”מ גבריאל דהן ולאה דהן. לא רק שלומית מיוחדת במינה ורגילה להיות כזאת, אלא כל משפחתה. “יש לי עוד שני אחים זכרים שחולים באותה מחלה, ועוד אחת חירשת מלידה. היא נשואה לחירש ויש להם ילד חירש”.
היא גדלה עם המחלה. “קודם גילו את המחלה אצל אחי הגדול. אחר כך אצל האח האמצעי, ותוך כדי זה גילו את החירשות של אחותי. את המחלה שלי גילו כשהייתי בת 9. היו סימנים. הייתי נופלת במדרגות, לא מצליחה לקום. אז עשו לי ביופסיה וגילו. מהיום שגילו את המחלה שלי, אמא פשוט עזבה את העבודה שלה והייתה נטו איתנו”.
מגיל 11 היא בכיסא גלגלים. “למדתי בבית ספר רגיל, לא הסכמתי לדבר אחר. זו המהות שלי, להיות בסביבה טבעית לגמרי. תוך כדי זה הוצאתי רישיון נהיגה ברכב מיוחד. אחרי סיום בית הספר לא ויתרתי ועשיתי שירות לאומי שנתיים במרכז לילדים בסיכון נווה מיכאל בפרדס חנה. תוך כדי השירות הזה עשיתי תואר ראשון בגרפיקה ממוחשבת”.
לא ויתרת על שירות לאומי, למרות שהיית בכיסא גלגלים ומצבך המשיך להידרדר. ואז בחרת לעשות תואר. מה מניע אותך?
“האהבה לחיים. אני אדם מאוד אמנותי ויצירתי. התחלתי לעבוד כגרפיקאית ולפני 12 שנים פתחתי את העסק הראשון שלי. העסק התמקד במגנטים לאירועים. אחרי כמה שנים סגרתי אותו, כי הרגשתי שמיציתי. המשכתי בגרפיקה ותוך כדי זה רציתי ליישם את האהבה שלי לכדורגל. אז פתחתי קבוצת כדורגל נשים בבעלותי בשם “מאמא-גול אור עקיבא”. הקבוצה הפכה אחרי שנה מחובבנית למקצועית. נרשמנו לליגה גבוהה ולקחנו אליפות עם כל הארץ. זה המשיך שלוש שנים והתקציב היה דל מכדי להישאר בליגה גבוהה. לי כבר לא היה כסף לממן את הקבוצה מכיסי. נאלצתי לסגור אותה ולהמשיך בדרכי”.
באורח אופייני, מיד אחרי הסגירה היא המשיכה לפרויקט הבא. “הציעו לי להתמודד לחברות מועצת העירייה באור עקיבא. נכנסנו לקמפיין בחירות וזה לא צלח, לשמחתי. מאז קרו לי המון דברים הרבה יותר טובים. אחרי שלא נבחרתי, פתחתי עסק בשם ‘המדפסות’. זה היה עסק של סובלימציה, גרפיקה ופרסום, שיווק של עסקים. פתחתי עם בת דודה שלי. זה עבד קרוב לשנתיים, אחר כך התחלפה השותפה. באמצע השיא של העסק התחלתי להרגיש לא טוב והייתי בבית”.
כשאת אומרת להרגיש לא טוב, האם את מתכוונת לזה שחווית מוות קליני?
“אחרי חודש וחצי שבו ממש לא הרגשתי טוב, פינו אותי לבית החולים הלל יפה. שם התחילה תקופה של שנה וחצי. במהלכה עברתי פעמיים מוות קליני בעקבות שני מקרי דום לב. בעקבות זה הרדימו והנשימו אותי במשך שלושה חודשים. היו צריכים לעשות לי חור ושסתום בגרון ולהנשים אותי באופן תמידי. עד היום, שנתיים אחרי, אני מטיילת עם בלון חמצן. אם מדברים על הצלת חיים וטיפול מסור, אני רוצה להודות לבית החולים הלל יפה. הכל היה שם. הרגשתי שם בת בית והכרתי אנשים שהם חברים שלי עד היום”.
החוויה הקיצונית הביאה את שלומית להתפתחות אישית. היא נושאת את הזיכרונות על השנה וחצי הזאת כמתנה גדולה שקיבלה. “במהלך השנה וחצי שהייתי מאושפזת, גיליתי על עצמי דברים שמעולם לא גיליתי. על הסביבה שלי, המשפחה שלי. היו הרבה רגעים של חשבון נפש ומציאות חדשה שלמדתי לקבל אותה. למה לקבל אותה? כי לא הייתה לי ברירה אחרת. בחרתי בחיים. זה מה שמניע אותי להמשיך לחיות ולא לוותר. כמובן, שבלי המשפחה הקרובה, ההורים שלי והמשפחה התומכת, לא הייתי מצליחה לעבור את זה”.
“לפני כל מה שקרה לי הייתי סביב חברים וחברות. ביניהם, חברים שהם לא חברים, כאלה שנעלמו ברגע שהייתי צריכה אותם. היו אחרים שהוכיחו שהם באמת חברים. גיליתי את המשפחה שלי מחדש, משהו שלא גיליתי אותו הרבה זמן. גם עם עצמי. חייתי ברמה גבוהה ועכשיו אני חיה ברמה עוד יותר גבוהה. אני חיה את היום ולא איכפת לי מה יהיה מחר. חיה את הרגע. זה קשור בעיקר ביותר הבנה והכלה עצמית. לפני כל זה חייתי יותר בשביל האחר ולא בשביל עצמי, ואיבדתי טיפה מהערך העצמי שלי. כיום זה אחרת”.
מבחינה בריאותי מצבך הידרדר. את מטיילת עם בלון חמצן, אבל טורפת את החיים.
“הכל עניין של פרספקטיבה. רציתי לעשות משהו שאני באמת אוהבת. בבית החולים נלחמתי כל הזמן על החיים. נלחמתי ברופאים, שהיו ביניהם כאלה שלא האמינו שאחיה. היו כאלה שהאמינו שאקום בלי שום זיכרון, אבל זכרתי הכל. את דום הלב, המוות הקליני בו הייתי למעלה וראיתי הכל, את האור שמדברים עליו. פגשתי שם אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מחיי. זה לא סיפור מהאגדות, אני אדם מאוד מאמין. יש דברים שמעבר. זה שינה לי פאזה בחיים בכל התחומים. אתה מבין שהמשפחה היא הגרעין הכי טוב עבורך”.
עם התובנות החדשות האלה היא יצאה לדרך, שבין השאר הביאה אותה לפתיחת העסק שלומEAT. “אחרי שהשתחררתי מבית החולים חזרתי הביתה ולקח לי שנה לחזור לעצמי. יש לי את אלפרד, מטפל פיליפיני שמטפל בי במסירות, באהבה ובסבלנות, אהבה והכלה. זה מאוד מאוד חשוב. אני אדם שתמיד חייב להיות בעשיה. אוכל אצלי זה משהו מיוחד. אני לא אוהבת לאכול, אבל אוהבת להאכיל אנשים. אוכל מקרב לבבות, ויחסים נרקמים בעיקר דרך האוכל. חשבתי איזה אוכל חסר כיום בעיר אור עקיבא, שהוא כשר למהדרין ואנשים ישמחו לטעום. יש אנשים שבאים מבתים חרדיים ורבים מהם לא טעמו כנאפה ולא פיתה דרוזית. שם העסק כולל את השם שלי, את השלום בין חלקים בעם ישראל ואת השלום בין העדות לבין האוכל”.
הידיים והרגליים שלה
החיבור בעבודה בינה לבין בן הדוד, משה, נראה מדהים ונותן מושג עד כמה מיוחדת המשפחה המורחבת של שלומית. הם מתקשרים בשיא הרוגע והדיוק, כאילו יש ביניהם כמעט טלפתיה. “לפני שפתחתי חיפשתי מישהו שיהיה ידיים, רגליים, מחשבה, ראש גדול. ממה שאני רואה, לא הרבה אנשים מסוגלים לעשות מה שאני דורשת, וזה היה חייב להיות בן אדם מיוחד. האדם שנמצא הוא בן הדוד שלי, משה אפראימי, שהפך לשותף בעסק. הוא מבשל ועושה את ההכנות. אני אומרת את הכמווית, איך להכין, מה לשים. אני המוח של העסק. הוא ילך איתי בקרוב לאודישנים למאסטר שף. יש איתי עוד חבר’ה שעובדים איתי ואני נותנת את ההוראות לפי מתכונים שהמצאתי. השבוע אנחנו מוציאים מנת דגל של חומוס ביתי”, היא מבטיחה. “אנחנו עושים גם מנה ספיישל לראש השנה, אני עוד לא יכולה לפרסם מהי. אפרסם בקרוב”.
החיים יפים
בינתיים היא חיה את החיים בעוצמה ככל שמתאפשר לה, וכשרוצים, מתאפשר הרבה. “מבחינה רפואית המצב שלי הוא סטטי כרגע. אפשר להמשיך ככה עד שבורא עולם יחליט אחרת. האמונה הפנימית שלי מחזיקה אותי, וגם התעסוקה, לקום בשש בבוקר ולהביא מצרכים, שאנשים שאני יכולה לסמוך עליהם נבחרים בקפידה ועובדים איתי. דייקנות, אסתטיקה, המקום נקי 100 אחוז. האנשים שנמצאים איתי חייבים להיות מאוד מיוחדים עבורי. אני מאחלת לעצמי שההתחלה הזאת היא התחלה טובה, התחלה מתוקה. פתחנו את העסק בכוונה בחודש אלול, לפני תשרי”.
על זוגיות, אמונה ואהבת נשים
כמו שהיא מיוחדת בכל פרט של חייה, כך גם בחיי האהבה ובגישה שלה אליהם. “אני לסבית גאה”, היא מספרת, “ידעתי שאני לסבית מגיל 12, והיו לי מערכות יחסים עם נשים כל חיי. כששואלים אותי איך מסתדרת האמונה שלי עם הנטייה המינית שלי, אני עונה שכל אדם מסתדר עם האמונה שלו ואוהב את האחר בדרך שלו, וזה מסתדר יחד עם האמונה שלי. כרגע אני לא במערכת יחסים”.
מה סוד האמונה האיתנה והשילוב של ריאליסטיות ועוצמה נפשית, שמאפיינים כל-כך אותך?
“כל העניין הוא לקבל את עצמך כמו שאתה. כשאתה מקבל את הדברים השונים בך, אתה מבחינתך האדם הכי מושלם. אני לא עושה לעצמי הנחות ולא חיה מקצבה של ביטוח לאומי. כן, אני גם יוצאת, מבלה ונהנית. אני אוהבת את חוף הים, מסעדות ופאבים. יש לי טרקטורון שקניתי בגיל 34 ואני אוהבת לצאת איתו לחוף הים, לדיונות ועוד. אני נותנת השראה לאנשים. לראות בחורה מונשמת על כיסא גלגלים ששמה ברינג ולוקחת שכטה מסיגריה בחוף הילטון כל שבוע. אנשים פונים אלי. לא מזמן העליתי פוסט בפייסבוק בקבוצת מאמצחיק, בו סיפרתי איך הייתי עם חברה טובה שלי בחוף הילטון וניגש מישהו ואמר לחברה ‘כל הכבוד לך שאת מוציאה אותה מהבית’. אמרתי לו ‘כל הכבוד לי שהיא הוציאה אותי’. בעקבות הפוסט הזה הכרתי הרבה חברים חדשים, וגם אותו אדם, נהיינו חברים ואנחנו מתראים כל שבוע בחוף הילטון”.
חשוב לה להעביר בריאיון שני מסרים עליהם היא חוזרת ומדגישה. “קודם כל, צריך לקבל את השונה. כשילדים עוברים ברחוב עם הורה ורואים אותי ושואלים את ההורה לגבי מצבי, אני עוצרת ומסבירה מה העניין. יש הורים שמתביישים ויש הורים שעוצרים, מחבקים את הילד ומסבירים איתי ביחד. הדבר השני הוא לחיות את היום ולא לחשוב על מחר, ולא משנה עם איזו מגבלה אתה נמצא וגם לא להתמסכן”.
