יותר מדי אנשים מתייחסים אל פגועי נפש כאל מצורעים ובורחים מהם כמו ממחלה מדבקת. רפי אוליאל בטור אישי על מה באמת מסייע לפגוע נפש לתפקד נכון.
מאת רפי אוליאל
זו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותו. יושב כפוף ליד המכולת השכונתית. כל-כך כפוף שאף פעם לא הצלחתי לראות את פניו באמת. אולי זו השמש החמימה, אבל בפעם הזו שראיתי אותו הוא הרים את ראשו.
ואז זה נחת עלי, אני מכיר את האיש. האמת, לא ראיתי אותו שנים רבות. אני חושב שמישהו פעם סיפר לי, שהוא עושה חיל בארצות הברית. אקזיט בעמק הסיליקון. פעם, כשהיינו ממש צעירים, היינו בקשר טוב. אפילו טוב מאוד. הוא היה מאלה שהערצתי אותם בילדותי.
ואני עם הסקרנות הזו שלי שבוודאי תהרוג אותי פעם, ניגשתי אליו. “שלום”, אני אומר, “האם אתה עמית? (שם בדוי)”. הוא הביט בי במבט די מופתע. מן מבט כזה של איך זיהיתי אותו, עם הבגדים הבלויים, הסיגריה בסיגריה ושיערו הארוך והלא מושקע.
ואז הוא ענה, בקול צרוד ומלא חמלה: “לך, רפי, עזוב… אני רואה אותך המון בסביבה ולא טוב לי שאתה רואה אותי כך”. בניגוד לבקשתו, התיישבתי לצדו. “עמית, זה אני רפי… אתה זוכר שפעם אמרנו דברים של אהבת עולם… על חברים שאף פעם לא יעזבו זה את זה במיוחד בעת מצוקה?”.
הבטנו אחד בשני ואז הוא נפתח. הוא סיפר לי על ההצלחה בהייטק, על חברים נהדרים ואישה שהתחתן עמה מעבר לים. וגם על מחלת הנפש שפקדה אותו. מחלת נפש שגרמה לו לעצבות בלתי נשלטת, הסתגרות של חודשים בבית וחברים שהחלו להיעלם לו מהחיים – כולל האישה שכבר לא יכולה הייתה יותר.
הוא סיפר לי על ההצלחה בהייטק, על חברים נהדרים ואישה שהתחתן עמה מעבר לים. וגם על מחלת הנפש שפקדה אותו. מחלת נפש שגרמה לו לעצבות בלתי נשלטת, הסתגרות של חודשים בבית וחברים שהחלו להיעלם לו מהחיים
והוא, במצוקתו, חוזר לארץ רק כדי לגלות שגם כאן הוא מוקצה. מורחק מהמשפחה והחברים, נזרק ממוסד למוסד, מולעט בערמות של כדורים ששורפים בשיטתיות כל תא במוחו. והוא, האיש היפה והמבטיח הזה, הפך להיות צל שממש לא דומה להוא שהכרתי בילדותי.
עשיתי את מה שהיה ברור לי מאליו שאעשה, הפכתי אותו לסוג של בן בית אצלי. אט-אט הצבע חזר לפניו, החברים של פעם מהשכונה הצטרפו ומצבו החל להשתפר.
ולמה אני מספר לכם את זה. רבים מדי בחברה בה אנו חיים, מתרחקים מאותם פגועי נפש, כאילו מדובר במשהו במחלה מדבקת – במקום לראות במחלת נפש מחלה ככל המחלות.
מחלה, שבמרבית המקרים אם מטפלים בה כפי שצריך, היא יכולה להחזיר את האדם לתפקוד מלא ורגיל. אלא, שכדי באמת להצליח יש לסייע לפגוע הנפש לחוש שהוא לא מוקצה מבחינה חברתית. המפתח האמיתי לשיקום, זו הקבלה הזו. קודם כל, במעגל המשפחתי הפנימי. לאחר מכן, במעגל החברתי הקרוב. בסוף, במעגל הקהילתי הרחב ביותר.
מחלת נפש יכולה לפגוע בכל אחד ואחת מאיתנו. חכם או טיפש, עשיר או עני כאחד. ההבדל המשמעותי בהצלחת הטיפול הוא ביכולת שלנו להבין שמחלת נפש היא מחלה כמו כל מחלה – רק שכאשר מדובר בפגוע נפש, דווקא החיבוק והחום מצד הסביבה, תסייע באמת.
לטורים נוספים של רפי אוליאל הקליקו:
מדד הבושה, יוקר המחיה והקשישים שצריכים לבחור בין מזון לתרופות
תושבי שכונת אלי כהן רועדים מפחד, חוששים מאסון/ טור אישי
- בתמונה, ציור פרי מכחולו של אריק אוליאל