פרשות אמיתיות מתוך ‘משפט שלמה’ – מכון פוליגרף וייעוץ
הסיפור הזה התחיל, כמו רבים אחרים, בשיחת טלפון אחת. מהעבר השני של הקו היה גבר בשנות החמישים לחייו, תושב אזור המרכז, עם קול שנשמע גם נסער וגם נחוש. הוא סיפר לי שהגיע למצב בלתי אפשרי – כזה שלא האמין שימצא את עצמו בו. “אבא שלי,” הוא אמר, “הוא כבר בן 87. כל החיים שלו הוא עבד כחלפן כספים. תמיד היו אצלו בבית מזומנים. זה היה ברור לכולנו. תמיד.” במקום כספת מאובטחת או סידור מקצועי, הכסף הוסתר – כך הסתבר – בתוך מזנון מעוצב שהוסב לבר משקאות. מאחורי בקבוקי הדמה והכוסות השקופות, נחבאו מעטפות עם שטרות, לא סכומים קטנים.
ואז, באחד הימים, כשהבן הגיע לבית האב, הוא הבחין שמשהו חסר. משהו גדול. סכום משמעותי מהכסף נעלם – ואיש לא ידע לאן. הוא לא חיכה הרבה: “אני רוצה לבדוק את המנקה, את האחיין שלי, אפילו את עצמי. אני לא רוצה שאף אחד יגיד שהסתרתי משהו או שאני חושד רק באחרים.” הוא הדגיש שהאחיין כבר היה מעורב בעבר בפרשיות גבוליות, “לא ילד קל”, כלשונו. גם המנקה עבדה באותו יום, והייתה לה גישה. אבל גם הוא עצמו נכנס לבית – והוא רצה שהכול יהיה פתוח, ברור, מקצועי.
הגעתי לבצע את הבדיקות
כמו תמיד, לפני כל בדיקת פוליגרף אני מוודא שהנבדק לא נטל חומרים משבשים – אלכוהול, סמים, תרופות – שעלולים לעוות את התמונה. שלושה נבדקים. שלוש בדיקות. שלושה גרפים נקיים. כולם – דוברי אמת. זהו מצב לא שכיח. בדרך כלל, כשיש גניבה ויש נבדקים ספציפיים, אנחנו מצליחים לזהות את האדם שביצע את המעשה. אבל הפעם – לא. לא זיהיתי גנב. אמרתי לו כבר בתחילה: הפוליגרף חושף את האמת רק של מי שיושב על הכיסא. אם הגנב לא ביניהם – לא נוכל לגלות מה שאינו שם.
הוא כעס. התאכזב.
“אז בשביל מה שילמתי? למה זה לא עזר?” אני רגיל לתגובות כאלה – כשלא מקבלים את התשובה שציפו לה, כשהאמת חומקת בין האצבעות. אבל אז, שבוע לאחר מכן, הטלפון צלצל שוב. “אני רוצה להתנצל,” הוא אמר. “עברנו שוב על הצילומים, ממש לעומק. ובסוף הסתבר – זה אבא שלי. מצאנו תיעוד ישן מהמצלמה. רואים אותו לוקח את המעטפה. הוא שכח מזה לגמרי. דמנציה כנראה… הוא לא זכר מה עשה, לא ידע איפה שם את זה. אבל הוא לקח את הכסף. בלי כוונה רעה, פשוט… שכח.” רק אז הוא הבין – הבדיקות לא כשלו. להיפך. הן אישרו בדיוק את מה שקרה: אף אחד מהנבדקים לא היה הגנב. הייתה בזה הקלה – אבל גם כאב. כי לפעמים, כשאדם מאבד את זכרונו, הוא מאבד גם את ההגנות שלו. גם את הבושה. גם את היכולת להסביר את מעשיו.
אני לא שופט. גם לא הפוליגרף. אבל הגוף – הוא לא יודע לשקר. ובחדר שבו המילים נבחנות בקו הגרף, האדם שופט את עצמו דרך התגובה הבלתי רצונית, הדופק, הנשימה וההזעה. מי שדובר אמת – גופו יזכה לו לקו זכות. ומי ששיקר – לעיתים מגלה שדווקא הוא זה שחשף את האמת בעצמו.
ניפגש בטור הבא, עם מקרה חדש ושאלה ישנה: אמת או שקר?
שלמה עתרי – פסיכופיזיולוג מומחה פוליגרף
האשל 1, קיסריה | 054-7765333
shlomiatari@me.com | mishpat-shlomo.co.il


































