פרשות אמיתיות מתוך ‘משפט שלמה’ – מכון פוליגרף וייעוץ
לפעמים, גם כשהאמת יוצאת לאור – היא לא מצליחה לתקן את מה שכבר נשבר. כך היה במקרה הזה, שאחריו נותרתי עם תחושת כובד בלב, ואישה אחת עם שאלה שאין לה תשובה. הם הגיעו אליי לפני כשנה. זוג צעיר, בני שלושים וקצת, עם שני ילדים קטנים, והתינוקת שזה עתה נולדה הייתה עדיין בעגלה. הוא – גבר חסון, נהג מונית לילה, עיניים טובות אבל עייפות. היא – שקטה מאוד. נבוכה. תשושה רגשית. כמעט שלא דיברה, בעיקר הסתכלה לרצפה.
החשד שלה התגבש בהדרגה. בהתחלה היו אלו רק עיכובים קטנים – סידורי עבודה לא צפויים, שעות מוזרות לחזור הביתה, טלפון שכבר אי אפשר היה לגעת בו. אחר כך באו העצבים – על כל שאלה, על כל תזוזה. הוא נעשה חשדן, חסר מנוחה. אבל מה ששבר אותה באמת היה כשהחברה הכי טובה שלה סיפרה לה שראתה אותו, לילה אחד, בתחנה המרכזית, מחבק לקוחה צעירה. “זה לא היה חיבוק של נהג ולקוחה,” אמרה לה. זה היה הרגע שבו נפל לה האסימון. כשהתעמתה איתו, הוא לא הכחיש – אבל גם לא הודה. להפך – הוא טען שהיא זו שבוגדת. “היא מתרחקת ממני חודשים,” אמר. “בטוח יש לה מישהו.” הם ביקשו בדיקה זוגית. כל אחד מהם עבר סדרת שאלות. היא – יצאה דוברת אמת. הוא – לא.
זו הייתה אחת הבדיקות הכואבות שזכורות לי. לא בגלל הנתונים – אלא בגלל הדינמיקה ביניהם.
במהלך הריאיון המקדים, הוא ניסה להחזיק חזות רגועה, אך כשישב מולה, היה ברור שהוא מתבייש. עיניו ברחו ממנה, קולו רעד. היא עצמה – לא אמרה מילה. לא בכעס, לא בהאשמה. רק ישבה, קפואה, נושמת בשקט. ובכל זאת, אחרי הכול – היא בחרה לסלוח.
אולי בגלל הילדים. אולי בגלל אהבה ישנה.
הם פנו לטיפול זוגי. ניסו לשקם. אבל האמון – לא שב. היא ניסתה, באמת ניסתה, אבל הוא התקשה להרפות ממה שקרה. התקשה לסלוח לה – על כך שדרשה בדיקה. וככל שנאבקו, כך התרחקו. הצלקת הייתה עמוקה מדי. שנה חלפה.
באחד הבקרים, קיבלתי שיחת טלפון. זו הייתה היא. קולה רעד, אך לא נשבר. “שלמה… רק אתה יודע מה עברנו. רק אתה ראית את האמת,” היא פתחה. “נפרדנו. ניסיתי, באמת שניסיתי. הוא התחנן, בכה, שלח לי מכתבים. אבל לא יכולתי יותר. זה נגמר.” ואז – השקט. “שלמה… הוא… לפני שבועיים… הוא התאבד.” המילים נחתו עליי כמו אבן.
האיש הזה, שישב מולי, שניסה לשדר ביטחון, שבכה מול אשתו וילדיו – לא עמד בכאב. הבדיקה לא הרגה אותו. אבל אולי, אולי – היא הייתה הסדק הראשון בקיר שכבר לא החזיק. “אני לא מאשימה אותך,” היא מיהרה לומר.
“אבל לפעמים… גם כשהאמת יוצאת – זה לא מספיק. לפעמים היא פשוט מגיעה מאוחר מדי.” היא סיפרה שהשבועות האחרונים שלו היו מלאים חרטה.שהוא היה נוכח, אך מרוסק. שהוא חזר וטען שהאמת חשפה אותו – אבל גם השפילה אותו. שלא הצליח לשוב ולהרגיש ראוי – לא כאדם, לא כבן זוג, לא כאבא. כשניתקנו, נותרתי קפוא מול הקו.
מה אומרים לאישה שזה עתה קברה את אבי ילדיה? מה אומרים לעצמך, כשאתה אוחז בכלי שמסייע לחשוף – אבל גם עלול לפצוע? יש מקרים שבהם ברור לחלוטין – הבדיקה הצילה חיים, מנעה בגידה, שיקמה משפחה. ויש מקרים שבהם, גם כשהאמת יוצאת – היא לא מחזירה את הגלגל לאחור. האמת, חשובה ככל שתהיה – היא רק חצי מהתמונה. החצי השני, האנושי, הדואב – דורש משהו אחר. סבלנות. ריפוי. חמלה.
אבל גם אחרי כל זה – אמת יש רק אחת!. גם כשהיא מכאיבה – עדיף לדעת. גם כשזה מאוחר מדי – עדיף לדעת.
הגוף – הוא לא יודע לשקר… ובחדר שבו המילים נבחנות בקו הגרף, האדם שופט את עצמו דרך התגובה הבלתי רצונית, הדופק, הנשימה וההזעה…
ניפגש בטור הבא, עם מקרה חדש – ושאלה ישנה: אמת או שקר?
שלמה עתרי – פסיכופיזיולוג מומחה פוליגרף
האשל 1, קיסריה | 054-7765333
shlomiatari@me.com | mishpat-shlomo.co.il




































