ערעורה של תושבת האזור על החלטת בית הדין הרבני להפחית את מזונות האב, התקבלה; בית הדין הרבני הגדול סבר, כי הטבלאות המספריות עליהן הסתמך ביה”ד האזורי מטעות
סוגיית גובה דמי מזונות ילדים נידונה בפסק דין חדש של בית הדין הרבני הגדול. זאת בעקבות ערעור שהוגש על ידי תושבת האזור, שביקשה לא להפחית במזונות שנקבעו מראש.
הפרשה החלה לפני מספר חודשים, כאשר בית דין רבני אזורי הפחית את שיעור המזונות בו חויבו מספר אבות, על פי הסכם שנחתם בין בני הזוג.
בפסיקתו קבע בית הדין האזורי על אבות אלה, מזונות בשיעור נמוך ממה שהוסכם בתחילה ואף נמוך מהמקובל במרבית בתי הדין.
בפסק הדין קבע בית הדין הרבני האזורי, כי יש להעריך מחדש את גובה מזונות הילדים. הטענה היתה, שסכומי המזונות המושתים על אבות גרושים מבוססים על הערכות שאינן מדויקות.
הדיינים קבעו, כי נעשה על ידם בירור, בשיתוף גורמים שונים, לרבות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מהבירור עולה, כי גידולו של כל ילד במשפחה, באופן דיפרנציאלי בחתכי השתכרות שונים באוכלוסייה, נמוכה ממה שמקובל היה לחשוב.
עקב כך סברו הדיינים שיש להפחית באופן משמעותי את תשלומי המזונות בבתי המשפט ובבתי הדין. הדיינים הפחיתו את דמי המזונות ממה שהוסכם מלכתחילה.
הפסיקה של בית הדין הרבני האזורי, הכתה גלים בעולם בתי הדין הרבניים וגם בעולם המשפטי בכלל. בעקבות הנתונים הסטטיסטיים אותם פרסם ביה”ד כתשתית פסק דינו, התפתח שיח בקרב משפטנים ועורכי דין, ואף בקרב גורמים במשרד המשפטים העוסקים בדיני המעמד האישי.
כאמור, תושבת האזור גרושה ואם לילדים שמזונות ילדיה הופחתו, הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול לערעורים. זאת לאחר שבית הדין האזורי הפחית, על פי בקשת הגרוש את מזונותיו.
הטענות בערעור נדונו בבית הדין הגדול בראשות נשיא ביה”ד, הרב דוד לאו והדיינים הרב אליעזר איגרא והרב מיכאל עמוס. בסופו של משא ומתן הלכתי מקיף הם פרסמו את הכרעתם, הסוקרת את יסודות חיובו של האב במזונות ילדיו ממקורותיו ההלכתיים, את השאלה של הפחתת מזונות שנקבעו בהסכם בשל שינויי נסיבות, בדגש על שאלת מעמדם של ההסכמים בכלל.
בנוסף, התייחסו דייני ביה”ד הגדול לנתונים הסטטיסטיים עליהם הסתמך ביה”ד האזורי בפסק דינו ולשיטה העקרונית בה נקט ביה”ד האזורי בנתחו את משמעותם של הנתונים.
ביה”ד הגדול סבר, כי הטבלאות המספריות עליהן הסתמך ביה”ד האזורי הן מטעות, וחלק מן המחקרים הם לכל הפחות מטעים, ושמא אף מוטים.
בנוסף, לדברי ביה”ד הגדול, עיקרה של השיטה לפיה הלכו דייני ביה”ד האזורי בפסיקת דמי מזונות היא שגויה מיסודה. כמו כן הצגת הדברים, על ידי דייני ביה”ד האזורי, כאילו הפער בין ההוצאה הנדרשת בעבור הוצאות מגורים וכלכלה של האם אילו הייתה גרה לבדה לזו הנדרשת למגוריה עם ילד אחד הוא רק 200–600 ש״ח “בהתאם לטבלאות” היא מוטעית. שכן הוצאותיה של אם גרושה הגרה עם ילדיה, הן שונות בבסיסן ממגורים יחידניים.
עוד לדברי דייני ביה”ד הגדול, במציאות החיים בה גרה אם עם ילדיה, ההוצאות כולן מתחילות מנקודת מוצא אחרת לחלוטין. סכום המזונות חייב לקחת בחשבון את מכלול ההוצאות של האם במציאות חיה המשותפים עם הילדים, לרבות ההוצאות על ארנונה, המים, הגז, הוצאות ועד הבית, החשמל, עלותם של מכשירים חשמליים ותחזוקתם, עלות החיבורים לאינטרנט ואף עלות אחזקת הרכב. על כן הסיק בית הדין הרבני הגדול שהוצאות אלו כולן חייבות להיות מגולמות בתחשיב המזונות המושתים על האב.
בית הדין הגדול התייחס גם להסכמים הנעשים בין ההורים וקבע, כי ככלל הם אינם ניתנים לשינוי, אלא על יסוד אומד דעת שני הצדדים, או במקרה של שינוי נסיבות מהותי אשר ברור לכל שהוא אינו כלול בהתחייבות ההדדית המקורית שבין הצדדים.
בהכרעת הדין של בית הדין הגדול לערעורים, לאחר עשרות עמודים של דיון והנמקה, קיבלו דייני ביה”ד, הרב לאו, הרב איגרא והרב עמוס, את הערעור וקבעו, כי ההפחתה שביצע ביה”ד האזורי בסכום המזונות שהוטל על האב – בטלה, וכי על האב להמשיך ולשלם את הסכום עליו הוסכם מלכתחילה בין הצדדים.
