כשהיא רק בת 18 , השייטת שי קקון הדהימה שוב, כשהשיגה את הקריטריון הבינלאומי לייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת טוקיו; בראיון מיוחד מסמנת החדרתית הצעירה מטרה נוספת: לעמוד על הפודיום באולימפיאדה
ביום שני בערב נחתה השייטת שי קקון בארץ. החיילת הצעירה, בת 18 בסך הכל, לא הספיקה לנוח וגם לא לחגוג את ההישג הבינלאומי שרשמה: השגת הקריטריון הנדרש לייצוג ישראל באולימפיאדת טוקיו . למה קקון לא הספיקה לנוח? כיוון שבשעות אלה ממש היא משתתפת בתחרות המתקיימת בישראל. בין לבין היא מתאמנת עם צוות שלם סביבה וגם תורמת את תרומתה למדינה כחיילת וספורטאית מצטיינת.
קקון, תושבת חדרה, שייטת במועדון השייט שדות ים, הבטיחה כאמור את הקריטריון לאולימפיאדה בשבוע שעבר -שלושה ימים לפני תום התחרות שנערכה בווילאמורה פורטוגל. הכרטיס המיוחל, או בשמו המקצועי הקווטה, הובטח לקקון שנכנסה לבית הזהב.
בדומה לכל שאר הספורטאים בענף, גם שי נדרשת לעבור מבחן הוכחת יכולת כדי לקחת חלק בתחרות המשחקים האולימפיים בטוקיו. עם זאת גם בשל העובדה שהיא רק בת 18 וכבר נחשבת לספורטאית מבטיחה ומחוננת וגם בשל העובדה שהשנה היא שנת קורונה, על כל המשתמע מכך, קיים סיכוי סביר ביותר שהיא תמצא את עצמה במשלחת האולימפית – מבלי לעבור את מבחן היכולת.
ארז אליהו, מאמן השייט של שי, התייחס להישג המרשים ואמר לנו: “שי פתחה מצוין את התחרות והשיגה את הקריטריון בצורה משכנעת מאוד. שי הוכיחה, שוב, שברגעים המכריעים היא יודעת איך להתעלות על עצמה, להתגבר על הלחץ ורעשי הרקע ולהציג יכולות גבוהות”.
גם יו”ר איגוד השייט, שי בובר, התייחס להישגיה של שי. “בהחלט מדובר בהישג מרשים של שי קקון והמאמן שלה, שאת חראי במידה רבה להצלחתה, ארז אליהו. זו גם גאווה גדולה לישראל בכלל ולמועדון השייט שדות ים בפרט. חשוב לנו שייט של נשים באיגוד ואנחנו שמים על כך דגש. אין ספק, שדגם הלייזר יישאר דגם אולימפי עוד הרבה זמן.
בראיון לעיתון העיר News סיפרה קקון על התחושות, על הדרך שעברה ועל הדרך שמצפה לה בדרך להגשמת חלומה: לייצג את ישראל באולימפיאדה ולעמוד על הפודיום.
אל עולם השייט נחשפת בזכות קייטנה. מה גרם לך להפוך בתוך זמן קצר יחסית לאחת השייטות המובילות בתחומך?
“התחלתי בקייטנה של מועדון השייט שדות ים. הייתי בת עשר. שם נחשפתי לסוגי דגמים של סירות. גלשני רוח, סירות לילדים, סאפים. מהר מאוד הבנתי, שהתחום קורץ לי. פניתי להורים שירשמו אותי לחוג שייט. באותה עת התאמנתי גם בכדורגל. אחרי שנה של חוגים בשדות ים, התקדמתי לשיט התחרותי. בגיל 12 זכיתי לראשונה באליפות ישראל בדגם של סירת מפרש המותאמת לילדים. האהבה שלי לים והרצון שלי להתקדם ולהתעמק בעולם השיוט דחפו אותי. אני זוכרת עד היום את התגובות המפרגנות של החברים והחברות שלי בבית הספר היסודי “קפלן” בחדרה. ככל שבגרתי התקדמתי בדגמי הסירות וזכיתי באליפויות ישראל. בגיל 14 התמודדתי, לראשונה, בתחרות בינלאומית משמעותית. אליפות אירופה לנוער עד גיל 16 שהתקיימה בצרפת. זכיתי במדליית ארד.
להתחרות בעולם מגיל 14 , ללא ליווי הורים ורק עם מאמנים, נשמע קצת קשוח?
“כשמדובר בספורט תחרותי, בדרגות הגבוהות, יש מטרות ויש יעדים. בגיל 14 נסעתי עם חבריי וחברותיי לנבחרת ישראל בשייט, בניצוחה של המאמנת נופר אדלמן, שגם היא בעברה הייתה שייטת אולימפית. התחרות בצרפת הייתה ברמה מאוד גבוהה. המון מדינות והמון שייטים שמתחרים על שלושה מקומות בלבד. בתחרות בינלאומית קיימת משמעות רבה לתחושה המנטלית. בסופו של דבר, החוכמה היא לשלוט בעומסים ובלחצים, להקשיב למאמנים ולדעת להתמודד עם אתגרים משתנים”.
תחום השיוט והאלמנטים הפיזיים הנדרשים משייטים פחות מוכר, תוכלי להרחיב?
“בשייט, אלמנט של מזל הוא מאוד קטן. בסופו של דבר, תחרויות בינלאומיות נמשכות כשישה ימים. אי-אפשר לנצח רק בגלל הרוח, אלא ובעיקר בזכות הטכניקה והטקטיקה. בין השאר, בחירת צד במהלך השייט והוא יכול להשתנות עשרות פעמים בכל שיוט. הכושר הגופני ומהירות התגובה הינם קריטיים מאוד – כיוון שמדובר בהתמודדות מול עוצמות רוח קשות, למשל, רוחות בעוצמה של מעל עשרים קשרים. היכולות הפיזיות הן אלה שיאפשרו שליטה בסירה”.
את מתאמנת פעמיים ביום – כאשר לקראת האולימפיאדה קצב האימונים צפוי לגדול. כיצד את נערכת לכך?
“כיום יש לי אימון כושר יומי עם מאמנת כושר צמודה ועל-פי תכנית עבודה שנקבעת בהתאם לסבב התחרויות והדרישות. בנוסף, יש לי בין חמישה לשישה אימוני ים. כל אימון ים נמשך בין שעתיים לארבע שעות. באימוני ים הדגש הוא על יישום טקטיקה וטכניקה, לצד פיתוח תגובות מהירות. הצוות המלווה אותי כולל תזונאית צמודה, תמיכה של פיזיותרפיסט, מאמנת כושר, מאמן שייט ולקראת האולימפיאדה גם מאמן מנטאלי”. את, בנוסף, לעובדת היותך ספורטאית מחוננת, גם חיילת.
עד כמה ניהול זמן הוא חלק הכרחי בעומסים בהם את נמצאת?
“כספורטאית תחרותית, שמציבה מטרות ויעדים ברורים, הכל אפשרי. אני משלבת בין חובותיי כחיילת לבין הדרישות הספורטיביות המקצועיות של נבחרת ישראל. כך היה גם בתיכון. המורים שלי מאוד התחשבו ואפשרו לי תמיד לעמוד במשימות הלימודיות כמו מבחנים ועבודות, בהתאם לזמני האימון מצד אחד והתחרויות מצד שני. היות שחיי חברה חשובים מאוד, אני משלבת בלו”ז גם מפגשים חברתיים. זה גם נכון וגם בריא. אני לא מוותרת על החברות ועל החברים שלי. עם זאת, כאשר יש מחנות אימון או תחרות בינלאומית, גם החברים שלי יודעים שאני איתם בלב, אבל עמוק באימונים ובתחרויות. הכל מתחיל ונגמר במשמעת עצמית, להיות מכוונת מטרה”.
עד כמה המשפחה תומכת בך, כיוון שנדמה כי בסדר היום שלך קשה מאוד לפגוש אותם?
“הכי תומכים בעולם מצד אחד, וגם יודעים לתת לי את השקט הנדרש לקראת ותוך כדי תחרות. אבא שלי ואחותי (הזמר והמלחין נדב קקון והאחות הזמרת ליאור קקון), שולחים לי לפני תחרויות שירים שהם כותבים ומקליטים. זה מעניק לי המון מוטיביציה וכוח. אמא שלי היא גם כדור ההרגעה שלי לפני תחרות. אני לא מוותרת על שיחה איתה. חוץ מזה שהיא תמיד יודעת לפנק אותי אחרי תחרות. היא מכינה לי, מבלי שהדיאטנית תשמע, מנת קוסקוס וזה בשבילי הכי בית שיש”.
אחרי שהשגת את הכרטיס האולימפי, מה המטרה שהצבת בפניך?
“ראשית, לזכות בתחרות ארצית המתקיימת באשקלון (התחרות נפתחה ביום חמישי לאחר סגירת הגיליון ותסתיים בשבת ט.ח). ואז, בהתאם לתוכנית האימונים, להיערך לקראת האולימפיאדה. החלום שלי הוא לשמוע את ההמנון הישראלי מתנגן ואני שרה את מילות התקווה בזמן שהדגל שלנו עולה. כל פעם שזכיתי בתחרות בינלאומית וההמנון הישראלי התנגן, חשתי גאווה לאומית, שהנה, אנחנו, המדינה הקטנה והצעירה, כבשנו עוד יעד”.
צילום:ארז אליהו
הישגים מקומיים נוספים בקטגוריית הספורט שלנו.
