קרן זמיר, העובדת הסוציאלית הראשית במאוחדת מסבירה הכל
השקט חזר לרחובות, הפקקים המוכרים בכבישים חזרו ועולם העבודה מנסה לחזור לקצב המוכר. אבל מה קורה בנפש שלנו האם אפשר באמת לחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה, ומה עם הטראומה הקולקטיבית שצברנו בשנים האחרונות – מהקורונה, דרך מלחמת חרבות ברזל, ועד למלחמה עם איראן.
“בשנים האחרונות אנחנו חיים במעין ‘מצב חירום קבוע'”, אומרת קרן זמיר, עובדת סוציאלית ראשית, מאוחדת. “קודם הגיעה הקורונה והביאה איתה בידוד, פחד ממוות ממחלה ואי-ודאות כלכלית. לפני שהספקנו להתאושש, פרצה מלחמת חרבות ברזל שהעמידה אותנו מול איום קיומי חדש, ועכשיו, לאחר המלחמה מול איראן, כשמלחמת חרבות ברזל עדיין ברקע, אנחנו שואלים עצמנו – מתי זה יגמר, מתי נוכל לנשום לרווחה”.
הנפש האנושית לא נוצרה כדי לחיות במצב של לחץ כרוני. מערכת הלחץ שלנו נועדה להתמודד עם איומים מיידיים וקצרי טווח. כאשר מצב החירום נמשך חודשים ושנים, הגוף והנפש נכנסים למצב של עייפות כרונית.
הקורונה לימדה אותנו שהעולם יכול להתהפך בן לילה. היא חדרה לכל תחומי החיים – מקום העבודה, מערכות היחסים ועוד. אנשים רבים עדיין חווים חרדה כאשר הם נמצאים במקומות צפופים או כשמישהו מתקרב אליהם יותר מדי. אנחנו עדיין עדים לאנשים המסתובבים במרחב הציבורי עם מסכה.
מלחמת חרבות ברזל הביאה את המלחמה עמוק אל תוך הבית. היא שברה את אחת מההנחות הבסיסיות שלנו שהבית הוא מקום בטוח. פתאום הבית שהיה המקום הבטוח, המקום לנוח ולהירגע בו, הפך להיות זירת מלחמה.
המלחמה מול איראן – מימוש הפחד הקיומי
המלחמה מול איראן הציבה אותנו מול שאלות קיומיות בסיסיות על המשך קיומנו כאן. זה לא היה עוד עימות מקומי, אלא התמודדות עם מעצמה אזורית שמאיימת על קיומנו הפיזי.
כאשר הבית הפרטי והלאומי לא מרגישים בטוחים יותר, אין לנו מקום ל”טעון סוללות”. כל מקום הופך להיות פוטנציאלי לסכנה, וזה משאיר אותנו עם מערכת לחץ שדלוקה כל הזמן.
למרות הפסקת האש מול איראן הנפש עוד רועשת. חשוב לזכור שגם אם שקט בחוץ זה לגיטימי שלנפש שלנו לוקח יותר זמן להירגע. חשוב לתת לזה זמן ולא להיבהל מהתחושות.
בתקופה הקרובה מומלץ לשים לב לסימנים הללו:
- סימנים פיזיים: הפרעות שינה או סיוטים, כאבי ראש או כאבי בטן כרוניים, מתח שרירים או כאבי עייפות כרונית שאינה עוברת עם מנוחה.
- סימנים רגשיים: חרדה מוגברת במצבים יומיומיים, קושי להתרכז בעבודה או בלימודים, תחושת ניתוק מהסביבה או מאנשים קרובים, מצב רוח משתנה או עצבנות מוגברת.
- סימנים התנהגותיים: הימנעות ממקומות או מצבים מסוימים, צריכה מוגברת של אלכוהול, קפה או עישון, דחיית פעילויות שפעם היו מהנות, בדיקה כפייתית של חדשות או רשתות חברתיות.
האם החרדה תעלם?
החדשות הטובות הן שהנפש האנושית בעלת יכולת חוסן מדהימה. רוב האנשים יחלימו מהטראומות האלה, אבל זה לא קורה בן לילה. החלמה מטראומה קולקטיבית היא תהליך שלוקח זמן. בסופו של דבר, רוב האנשים מצליחים לשלב את החוויות הקשות שלהם באופן שמאפשר להם לחיות חיים מלאים. לפעמים, אנשים אפילו מוצאים משמעות או חוזק חדש כתוצאה מהחוויות האלה.
הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא להכיר בכך שזה נורמלי לחוות חרדה, עצב או כעס לאחר תקופות כאלה. אל תנסו לדחוק את הרגשות או להתעלם מהם. נסו לבנות שיגרה יומית שנותנת לכם תחושת שליטה וביטחון. חזרה הדרגתית לחיי שגרה טרום מלחמות, עבודה, לימודים, סדר יום קבוע ככל שניתן, כולל ארוחת ערב משפחתית או פעילות שמרגיעה אתכם.
בשגרה בכלל ובזמנים קשים בפרט, החיבור לאחרים הוא מרפא. שתפו את החוויות שלכם עם חברים, משפחה או קבוצות תמיכה. לא תמיד צריך לדבר על הטראומה – לפעמים פשוט להיות יחד זה מספיק.
פעילות גופנית מסייעת לשחרר מתחים ולהפיק הורמונים שמשפרים את מצב הרוח. אפילו הליכה קצרה יכולה לעזור. נסו לאמץ לכם פעילות שנעימה לכם גם בפעילות היומיום, כמו עליית מדרגות או הליכה ברגל במקום נסיעה במכונית.
היום יותר מתמיד נסו לאמץ טכניקות נשימה, מדיטציה או יוגה. אלה כלים פשוטים ונגישים שמשפרים את איכות החיים ויכולים לעזור בזמנים של חרדה חדה.
בניית חוסן – אנחנו עם של גיבורי על
החוויות הקשות שעברנו לא חייבות להגדיר אותנו, אבל הן יכולות ללמד אותנו. אנחנו יכולים לצאת מהמשבר הזה חזקים יותר, חכמים יותר, ועם הבנה עמוקה יותר של מה שבאמת חשוב בחיים.
חוסן לא אומר לחזור להיות כמו שהיינו לפני. חוסן אומר ללמוד לחיות עם הידע שצברנו, עם הרגישות שפיתחנו, ועם הכוח שגילינו בעצמנו.
המסר החשוב ביותר הוא שאתם לא לבד. החוויה הזאת היא קולקטיבית, והחלמה יכולה להיות קולקטיבית גם כן. יחד, אנחנו יכולים לבנות עתיד שבו השקט לא יהיה רק הפסקה בין משברים, אלא האווירה הטבעית שלנו.
ולפעמים כדאי להיעזר באנשי מקצוע
חשוב לדעת שפנייה לעזרה מקצועית היא סימן של חוכמה, לא של חולשה. מומלץ לפנות לעזרה כאשר: הסימפטומים נמשכים יותר מחודש ללא שיפור, הקושי משפיע על התפקוד היומיומי – בעבודה, במשפחה או בחברה, יש מחשבות על פגיעה עצמית, יש שימוש מוגבר בחומרים ממכרים (אלכוהול, סמים, תרופות) או כשהסביבה הקרובה מביעה דאגה.
