מן האובדן נולדה תקווה: סווטה מספרת על הדרך מהלידה השקטה אל האור החדש
לרגל חודש המודעות ללידות שקטות, סווטה חנניאיב, מנהלת השיווק של מחוז צפון בקופת חולים מאוחדת, משתפת בכנות ובאומץ את סיפורה האישי. מהרגע שבו אבד הדופק, דרך החרדה והאובדן, ועד התקווה והכוח שמצאה בדרך, “חודשיים לא יצאתי מהבית מהפחד שיגידו לי מזל טוב”ץ
“הכול נדם ברגע אחד”
“אני לעולם לא אשכח את היום הזה, ה-03.03.2003. השעה הייתה 05:05 כשהכול נדם”, נזכרת סווטה חנניאיב, מנהלת השיווק במחוז צפון של קופת חולים מאוחדת. זה היה הריונה הראשון, תקין לחלוטין, בן זכר לו חיכו בכיליון עיניים. “בעלי קווקזי, בן ראשון זו גאווה. הוא היה אמור לשאת את שמו של חמי,” היא מספרת. בביקורת שגרתית בשבוע 38 אצל רופא הנשים נמדד לה לחץ דם גבוה ונראתה נפיחות ברגליים. כשהרופא הביט במסך האולטרסאונד, פניו התעוותו. “הוא הסתכל על בעלי, לא עליי, ואמר אין דופק. צריך לקחת אותה דחוף לבית החולים.” סווטה איבדה את ההכרה וכשפקחה שוב את עיניה מצאה את עצמה בדרך לבית החולים לניאדו, שם הייתה במעקב הריון. “זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את בעלי בוכה”, היא נזכרת. “הוא דיבר עם אמא שלו בקווקזית וסיפר לה שהילד מת.”
הלידה שהותירה צלקת בלב
בבית החולים פגשה סווטה קרובת משפחה רופאה מיילדת. היא ביקשה ממנה ניתוח קיסרי רק “שייצא כמה שיותר מהר”, אך הרופאה התחננה בפניה ללדת בלידה רגילה כדי שתוכל להיכנס להיריון בקלות ולא תצטרך לחכות שנה. “אלו היו שעות כל כך קשות. לא ממש הייתי שם. הרגשתי שמלטפים לי את הראש ואת השיער, ומאז אף אחד לא נוגע לי בשיער. אני לא יכולה לשאת את זה”, היא משתפת. “כשנגמר הכול, השעה הייתה 05:05. זה נצרב בי לנצח.”
לאחר מכן נשאלה אמה של סווטה אם להראות לה את התינוק. “אמא שלי נשכבה עליי, עם כל כובד המשקל שלה, חיבקה אותי ולא נתנה לי לראות. רק מאוחר יותר סיפרה לי שהוא היה נראה כמו תינוק רגיל לגמרי, רק כחול.” לאחר הלידה אושפזה במחלקת יולדות. “שם מביאים לתינוקות את האימהות להאכלה, ואני יוצאת מהחדר בבכי,” היא מתארת. כעבור יום דרשה להשתחרר. “חודשיים לא יצאתי מהבית מהפחד שיגידו לי מזל טוב – מה שכמובן קרה”, היא מספרת. “עליתי 20 קילו בהיריון וירדתי מהר מהעצב, למרות שניסינו שוב להיכנס להריון.” באותה תקופה ילדה גיסתה תינוק משלה. “ועד היום הילד הזה מיוחד עבורי. אני מאוד אוהבת אותו וקשורה אליו, ולא יכולה שלא לחשוב על הילד שלי, שהיה אמור להיות בן גילו בדיוק.”
מסע נוסף עם פחד מתמיד
כעבור חודשיים בלבד נכנסה שוב להריון. אז עדיין לא הייתה מודעות לנושא של לידות שקטות. “אף אחד לא הציע עזרה נפשית, לא היו שיחות, לא תמיכה. פשוט המשכנו הלאה כאילו כלום.”
ההיריון היה רצוף חרדה. “הייתי בשמירה מהתחלה. כל הזמן הרגשתי שאין דופק. הגעתי לביקורות בלי סוף, עשו לי חמש פעמים ביום מוניטור, רק על רקע נפשי”, היא נזכרת.
באחד הלילות היא נרדמה עם המוניטור ופתאום שמעה צפצופים. “צרחתי את נשמתי, ותוך חצי שעה יילדו אותי בקיסרי.”
זה היה בשבוע 32. “זו הייתה בת, והצלתי את החיים שלה,” אומרת סווטה. “קראו לזה פרנויה, אבל לי הייתה תחושת בטן חזקה. מיכל שלי נולדה במשקל 1.900, ירדה ל־1.800 בפגייה, אבל הייתה חזקה ונחושה. היום היא בת 22, חיילת משוחררת וסטודנטית לסיעוד. חלומה מגיל קטן לעסוק ברפואה. ”
בין אובדן לתקווה
בהיריון הראשון סווטה ובעלה קנו הכול מראש ונאלצו לבטל במפח נפש. “בהיריון הזה לא הכנו כלום. לא דיברנו על שמות, שום דבר. אחרי הלידה בעלי רץ עם אמא שלי ועשו הכול לבד.” בהמשך התברר שסווטה סובלת מטרומבופיליה – קרישיות יתר שגורמת לפגיעה באספקת הדם לעובר. בהיריון השני כבר טופלה בזריקות לדילול דם, אך מעבר לכך לא נעשו בדיקות נוספות. לאחר לידתה של מיכל, היא הרגישה עדיין שמשהו חסר. “רצינו מאוד גם בן, שכל כך חיכינו לו. ניסינו שוב, אבל היו לי שלוש הפלות רצופות.”
גילוי רפואי ששינה את הכול
במהלך עבודתה בקופת חולים מאוחדת פגשה את פרופ’ אדריאן אלנבוגן, מומחה לפוריות. “הוא התחיל בסדרת בדיקות מקיפות וגילה שיש לי ברחם מחיצה שמפריעה לעוברים להתפתח. הוא לא עזב אותי לרגע וטיפל בי באופן אישי.”
לאחר ההיריון החמישי עברה ניתוח להסרת המחיצה, ולאחר מספר חודשים נכנסה שוב להריון – גם הפעם בסיכון גבוה אך עם תחושת ביטחון.
“מהרגע שנכנסתי להריון האחרון הרגשתי שזה יהיה בן,” היא אומרת. “הצוות של מאוחדת בחדרה היה קשוב, סבלני ואמפתי. אף פעם לא נתנו לי תחושה שאני סתם בחרדות. מרמת המזכירה ועד הרופא – עטיפה מלאה.” בשבוע 37 אושפזה להשגחה, ועם תחילת רעלת הריון הוחלט ליילד בקיסרי. “הפעם נולד לי בן במשקל תקין, 3 ק”ג. קראנו לו שמואל, על שם חמי, שלא זכה להכיר אותו. הוא האור של המשפחה.”
מעגל החיים והזיכרון
גם אמא של סווטה עברה חוויה לא קלה בלידה. “הבן הראשון שלה נולד חי אך נפטר אחרי 12 שעות. אז לא ידעו למה ולא בדקו. אחרי שנולדתי אמרו לה שמספיק, ולכן אני בת יחידה.”
“אם הייתה אז מודעות, ומישהו היה מכוון אותי לדבר, לקבל סיוע, להגיד שזה בסדר שקשה, היה לי הרבה יותר קל,” אומרת סווטה. “רק חודשים אחרי הלידה שאלתי מה עם הקבר. אמרו לי שיש מקום שקוברים בו את העוברים. כל 03.03 אני חושבת שהלוואי שהיה לי מקום שקט להתאבל בו ולהתגעגע.”
לפני כמה שנים, באותו תאריך, שיתפה אמה של סווטה את מיכל בסיפור. “ברגע הראשון כעסתי, אבל אחר כך הבנתי כמה חשוב שתדע. הפחד הכי גדול שלי היה שיקרה לה משהו כזה. רציתי שתהיה לה מודעות ומעקב צמוד. אין לה קרישיות יתר לשמחתי, כבר בדקנו.”
מאז, בכל שלישי במרץ, מיכל זוכרת ושואלת את אמא לשלומה.
“לדבר זו הדרך להחלים”
“הסיבה שהחלטתי עכשיו לספר בפעם הראשונה את הסיפור שלי”, מסכמת סווטה, “היא כדי לעורר נשים להיבדק ולהקשיב לעצמן, ללב ולגוף שלהן. לא לפחד מהחרדות, אלא לטפל בהן בזמן. חשוב לי שנשים צעירות ידעו ויעזו לדבר על החוויות הקשות שלהן. לשוחח זה חלק מהריפוי.”
