מנהלה המקצועי של מחלקת הנוער במכבי נתניה ישראל צרפתי, הוא בכלל תושב פרדס חנה והוא גם מי שחתום על ההצלחה הכבירה של מחלקת הנוער בחדרה והעפלת הקבוצות לליגות העל בנערים ונוער. מבולבלים? כבר תבינו…
בעיצומה של שנה מטורפת שכזו, שנה שבו מרכזה מגפה עולמית העונה לשם קורונה, שחקן העבר ישראל צרפתי, מצא את עצמו סוגר מעגל. צרפתי חזר למועדון מכבי נתניה אחרי שש שנים בהן שימש כמנהל המקצועי של מכבי ברקאי וכמנהל המקצועי של מחלקת הנוער של הפועל חדרה. למרות ההישגים המקצועיים שרשמו מחלקות הנוער תחת ידו, לו חשוב יותר לדבר – דווקא על ערכים וחינוך באמצעות ספורט.
לא מעט דובר על ההישגים הרשומים על שמך במחלקות הנוער של הפועל חדרה ושל מכבי ברקאי. עשה לנו סדר.
“כאשר סיימתי את עבודתי במכבי נתניה כמאמן, עברתי למכבי ברקאי. בתום כשנתיים התחלתי את עבודתי בהפועל חדרה. שם, במשך כארבע שנים, ניהלתי את מחלקות הנוער. ההישגים הם לא שלי, אלא של כולנו. בין השאר, הצלחנו להעלות את כל קבוצות הנערים והנוער לליגות העל. העבודה הייתה בשני כובעים: מנהל מחלקה ומנהל מקצועי. בעיניי, ההישג המשמעותי יותר הוא יצירת המשכיות. במכבי נתניה למשל, לא פחות מ- 14- שחקנים, יוצאי מחלקת הנוער, הם בסגל הקבוצה. זו, בעיניי, האג’נדה אליה כל מחלקת נוער צריכה לשאוף. זו גם הייתה המטרה שהוצבה לנגד עינינו. עם זאת, לי היה חשוב לשים את הדגש – מעבר להיבט התוצאתי – גם על ההיבט הערכי והחינוכי”.
למה אתה מתכוון שאתה מדבר על היבט ערכי וחינוכי? האם תוצאות אינן הדבר החשוב ביותר בעיניך?
“אני רואה את הילד שאני מגדל כספורטאי כילד שאותו אני גם מחנך לדרך חיים. חשוב לי להעניק לילדים ארגז כלים, שיעזור להם לצלוח ולהתפתח. גם אם לא ימשיכו בכדורגל, אני רוצה להאמין שארגז הכלים שאני מקנה להם, ישמש אותם בכל מקום שילכו בחיים האישיים. הורים רבים ששולחים את ילדיהם למועדון כדורגל, רוצים לראות אותם מגיעים לבוגרים. רבים מהם מסתכלים על ההיבט התוצאתי וההישגי. “האני מאמין” שלי הוא קודם כל לחנך ספורטאים לעתיד להבין מהי המשמעות של להיות ספורטאי. מה צריך להקריב, עקרונות של תזונה נכונה ושינה, התמודדות עם לחצים ועם פציעות ועוד המון ערכים הקשורים למשמעת, לסובלנות, לחשיבה קבוצתית”.
האם הגישה החינוכית בה אתה נוקט מושפעת מניסיונך ככדורגלן, כמאמן או כי עבדת שנים במשרד החינוך?
“כל התשובות נכונות. עבדתי כ 18- שנה במשרד החינוך. שימשתי כרכז משמעת בבית ספר “מפתן”. בעיניי, אין דבר כזה “ילד בעייתי”, יש ילד מאתגר. הטעות הכי גדולה היא כאשר ניגשים לילד, מראש, עם גישה של הוא בעייתי ולא ייצא ממנו כלום. אני מאמין בדרך אחרת: לאמץ את הילד, להעניק לו את ארגז הכלים הכי רחב שיש. להאמין בו. אז ורק אז הילד יתאמץ יותר, יוכיח לעצמו ולסביבה שהוא יכול להצליח ולפרוח. וגם אם, בסוף, הילד שיהפוך לנער ובהמשך לבוגר יפרוש, יהיה לו את ארגז הכלים להצלחה בחיים”.
אפרופו הורים, האם אתה מבחין בין הורים מתערבים להורים מעורבים? כמה נזק הורים מתערבים בצורה קיצונית גורמים לטעמך לילדיהם?
“אחד הדברים שבגללם עזבתי את משרד החינוך היה, כי ראיתי שאני כבר לא יכול לשלוט – לא על ההורים ולא על הילדים. הכוונה היא בחוסר יכולת לנהל דיאלוג. בצער רב עזבתי, לאחר שהבנתי שהיום ההורים מנהלים את משרד החינוך ולא להיפך. למורים ולמנהלים יש היום הרבה פחות כלים להתמודד עם הסיטואציה הזו. כשהתחלתי לאמן כדורגל קבעתי לעצמי כלל: אחנך על-פי דרכי, ואם להורה זה לא מסתדר, אתן לו חיבוק וניפרד כידידים. ככה אני עובד. אני לא רב עם הורים. זו דרכי”.
השאלה היא, לאור העובדה שישראלים בכלל והורים בפרט הם דעתניים ובטוחים שיודעים טוב יותר מהמאמן, עד כמה הגישה שלך עובדת?
“אחד הדברים שגורמים לאחרים להעריך אותך, זו האמת. אם תגיד את האמת להורה, הוא יעריך אותך יותר. אם תנסה לסובב אותו, הוא לא יאמין לך כלל. תזכור שאתה איש המקצוע, תגיד לו מה אתה חושב. כפי שאני מתווה לילד את הדרך, כך צריך להתוות את הדרך להורים. מעורבות ממקום טוב ונכון למען הילד. תקשורת זו מילת המפתח”.
היום התקשורת בין השחקנים ובין השחקנים לצוות, כבר לא מה שהיה פעם. תקן אותי אם אני טועה.
“את לא טועה, אבל זה לא קשור לשחקנים או לצוות. העולם כולו השתנה. היום כבר כמעט ולא קיים שיח ודיאלוג פרונטלי בין אנשים. בוודאי לא בקרב בדור הצעיר, שעולמו החברתי מנוהל בתוך מסך הנייד. גם את זה ניתן לשנות. לדוגמא, כשאנו יוצאים למחנות אימונים, החניכים יודעים שיש להם רק 45 דקות בערב להשתמש בנייד. בהתחלה זה גורר התנגדויות וקשיים. בסוף מחנה האימונים, הפידבקים של הילדים שהיה כיף – בעיקר מבחינה חברתית. בסופו של דבר, מטרת מחנה אימונים הוא בעיקר גיבוש.
תן דוגמא לערכים ונהלים שאתה מקפיד עליהם במיוחד?
“מעבר לארגז הכלים, התנהגות תרבותית ושמירה על אורח חיים ספורטיבי ובריא? אין להגיע לאימונים עם שיער צבוע, אין להגיע עם עגילים וגם לא עם כפכפים. בעיניי, כפי שרוב רובם של האנשים לא יגיעו למקום העבודה שלהם עם כפכפים, כך אני מצפה מילד או נער שלא יגיע למגרש האימונים ששם נבנית הקריירה שלו, עם כפכפים. אני מסביר את הכללים עם היגיון. גם לילדים וגם להורים. אין לי דבר וחצי דבר נגד צבע בשיער או כפכפים, אבל, בדיוק כמו בצבא: עד גיל 18 אני מופקד על הערכים והכללים שיאפשרו לכם למצות את הפוטנציאל המקצועי שלכם. כשתעלו לבוגרים, תעשו מה שתרצו.
מהם ההבדלים, בעינייך, בין הפועל חדרה למכבי נתניה?
“ההבדל המשמעותי ביותר הוא שמועדון הפועל חדרה מנוהל דרך העירייה. האג’נדה והיעדים אחרים לגמרי ממועדון מכבי נתניה המנוהל על ידי אייל סגל שהוא אוהד הקבוצה ואיש עסקים פרטי. המטרה של אייל זה לגדל שחקנים שימשיכו בבוגרים – במקום להביא שחקנים מבחוץ, להביא אותם מהבית. המטרה של חדרה, שבעצם נבנתה במהלך חמש השנים האחרונות מהתחלה, היא לצמוח, להתייצב ושוב לצמוח. קשה להשוות בין המועדונים או לחפש הבדלים. במכבי ברקאי שזה מועדון משפחתי המוטו היה האדם לפני השחקן. בחדרה המוטו היה להתפתח בליגת העל כמועדון התפתחותי שייצג את כולם. במכבי נתניה מאמינים בשתי האג’נדות”.
עד כמה לדעתך מכבי נתניה או הפועל חדרה יכולות להגשים עצמן כמועדונים המייצרים שחקני הרכב ברמה גבוהה מספיק?
“תהליך ההתבשלות של ילד לוקח זמן. למשל, יונס מלאדה בעונה שעברה, היו לו כל הזמן עליות וירידות. בסוף, הוא חתם בבלגיה והולך לו שם מצוין, כך גם אביב אברהם שלפני שנתיים
שלוש היה בתהליך התבגרות ובו אתה בעצם לוקח בחשבון את העליות והירידות ביכולת עד שזה מתייצב. נתניה, אם תמשיך בקצב הזה, תוך מספר שנים תבנה לעצמה שלד שחקנים מקומי יציב. נתון נוסף: חתך הגילאים של נתניה עומד על 23 , שזה הכי צעיר בליגה. המשמעות היא, שבבניה נכונה ושמירה על יציבות, הקבוצה רק תתחזק. בעניין הפועל חדרה אפשר כבר לראות התהליך שהחל לפני כחמש שנים וזה, בעיניי, מרגש”.
