אלפים מגיעים ומתרגשים: כך הפועל אולגה של ליגה ג’ ממלאת אצטדיונים
• כותב הטור רפי אוליאל, פעיל חברתי ופובליציסט, מחבר הספר “סיפורים מהגבעה”.
יום שישי האחרון, השעה אחת בצהריים לערך. מגרש האימונים של הפועל המקומית. מאות רבות של מכוניות עושות דרכן למזרח חדרה. האנשים עוזבים את כל ההכנות לשבת הקרבה, עוזבים סירים על הגז וחלות על השולחן ובאים. למה? כי יש משחק צמרת: ג’סר א-זרקא נגד הקבוצה המתחדשת של הפועל אולגה, מליגה ג’.
לכאורה משחק לא מעניין. שתי קבוצות בליגה הכי נמוכה. אבל, רק דבר אחד נשכח מהמשוואה: זו הפועל אולגה.
כן, כן, קבוצת הילדות שלנו! זו שנסגרה ברגל גסה על ידי פקידים חסרי פנים בעירייה מלאה בחוסר רגש. אלה שהחליטו לפני שנים רבות בהחלטה שרירותית ומנותקת מהלב, שהם יודעים מה טוב עבורנו, אוהדי השכונה. כל ניסיונות ההצלה: שלי, של מיטב תושבי השכונה נפלו על אוזניים ערלות. עד שהגיע ניר בן חיים, ראש העיר, איש של שכונות בעצמו. והוא? הוא הבין את גודל העוול. הוא חבר לאלי שבת, ויחד, שניהם עשו את הבלתי ייאמן: החזירו לנו את האהבה, את הילדות ואת הקבוצה.
תחשבו על זה רגע. אנחנו מדברים על קבוצה מליגה ג’, והיא, כן הקבוצה ההיא, סוחפת אחריה אלפי אוהדים. כאילו מישהו הזריק להם הורמון נוסטלגיה ישירות ללב. הם חוזרים עשרות שנים לאחור. רואים את עצמם שוב ילדים, עושים את הדרך עם אבא וסבא, שיצאו זה עתה מבית הכנסת והולכים איתם למגרש אולגה (כי פעם שיחקו בשבת, והכי טבעי היה ללכת לבית כנסת ומשם למגרש הכדורגל).
ושם, הם שואגים: “אש אש בגבעה! הפועל אולגה לנצח!”. וכן, אני ראיתי במו עיניי. אנשים שאני מכיר עשרות שנים, בוגרים, סבים לנכדים, מנגבים דמעה סוררת, מנסים להסתיר התרגשות. והשחקנים הצעירים האלה? של הקבוצה בה הלב של כולם מלא באש בגבעה, רובם בכלל לא מבינים מה פשר ההמולה. אבל, הם קולטים. הם מבינים שזה יותר ממשחק. זו אחריות. זה סיפור. זו שכונה שלמה שצועקת דרכם. והם, השחקנים הצעירים שרצים בשם הסמל, הופכים ברגע לנמרים. נותנים את הלב, את הנשמה, את הרגליים.
וזה קסם. זה לא כדורגל, זו אהבה. זו שכונה שלמה שנושמת מחדש.
ואנחנו? אנחנו נחזיק אצבעות. נביא את הילדים. נביא את התקווה ונמשיך לשיר: הפועל אולגה לנצח.

































