הצוות הרפואי של המרכז הרפואי הלל יפה הגיע מאתונה ולרנקה היישר לאזעקות ולטילים
המלחמה תפסה לא מעט ישראלים בחו”ל, חלקם אנשי צוות רפואי מהמרכז הרפואי הלל יפה, שהיו בכנס רפואי או באמצע חופשה משפחתית. מאז יום שישי, עם הישמע האזעקות והפיצוצים ברחבי הארץ, הם החלו במאמצים כבירים לתפוס את הטיסה הראשונה חזרה הביתה. זהו סיפורם של 4 אנשי צוות רפואי, שהגיעו בטיסות החילוץ הראשונות, היישר לאזעקות ולטילים
“טסתי לכנס מקצועי בהיידלברג שבגרמניה. ביום שישי לפנות בוקר התעוררתי מטלפון שקבלתי מהארץ”, מספר ד”ר ערן ברקוביץ, מנהל שירות גלאוקומה במחלקת עיניים במרכז הרפואי הלל יפה. “חשבתי שאני חולם. לקח לי מספר דקות להתאפס על עצמי. נסעתי לפרנקפורט כדי לנסות למצוא טיסה חזרה לארץ. כשהבנתי שהמצב בלתי אפשרי, לקחתי טיסה לאתונה וחיכיתי לטיסת החילוץ הראשונה, חזרה ארצה”.
היינו בקשר מול חמ”ל משרד הבריאות ומחלקת משאבי אנוש בית החולים. עדכנו אותי להגיע לשדה התעופה בשעות הבוקר. היה כאוס מטורף- אלפי אנשים שרוצים רק לחזור הביתה- למשפחות, לילדים. אני חייב לציין את הנהלת בית החולים שדאגה לעדכן אותנו, לתמוך מרחוק ולסייע לנו כמה שאפשר. זה בהחלט לא מובן מאליו שנעשו מאמצים כבירים כדי להחזיר אותך הביתה במצב שכזה. רק ישראלי יכול להבין שבמצב של מלחמה אתה רק רוצה להגיע הביתה, גם אם מדובר במצב של הפצצות ואזעקות”, מציין ד”ר ברקוביץ.
גם ד”ר ורד שיכטר-קונפינו, מנהלת יחידת אלרגיה ואימונולוגיה ורופאה בכירה במחלקת ילדים ב”הלל יפה”, הייתה בין הצוותים הרפואיים שנתקעו בחו”ל. “טסתי לסקוטלנד לכנס האירופאי של איגוד האלרגיה והאימונולוגיה יחד עם קולגות נוספות. כששמענו שהתחילו אזעקות וטילים, המשכנו ללונדון וחיכינו לטיסת חילוץ חזרה ארצה. קשה להסביר את הסטרס שמלווה אותך כשאתה נמצא בחו”ל, המשפחה בבית ואין שום דבר שאתה יכול לעשות מרחוק. זו הרגשה של חוסר אונים”, מציינת ד”ר שיכטר קונפינו. ד”ר שיכטר-קונפינו מתגוררת ביישוב סמוך לחיפה, אחת הערים שסופגת לא מעט טילים במלחמה הזו. “בהתחלה קבלתי התראות בלתי פוסקות להיכנס למרחבים המוגנים ושמעתי על נפילות ונפגעים באזור- אין דבר יותר מלחיץ מזה שאתה רחוק מהיקרים שלך ויודע שהם יושבים עכשיו בממ”ד, שומעים אזעקות ופיצוצים בלתי פוסקים והידיים שלך כבולות”.
ד”ר שיכטר קונפינו מספרת כי בתוך כל הכאוס והלחץ, הייתה גם מחווה יפה ומרגשת. “מרצה דתי יהודי מלונדון הציע לנו להתארח אצל משפחות יהודיות שהסכימו לפתוח את ביתם עבורנו. חלק מהצוות אכן השתכן אצל כמה משפחות ואחרים העדיפו להישאר יחד. ואז הגיעה הודעה ממשרד הבריאות ובית החולים להגיע לאתונה ולהתייצב למחרת בבוקר לטיסת החילוץ.
“זה מצב אבסורדי. אתה מוצא את עצמך באמצע הלילה, בבר לונדוני טיפוסי, מחפש מלון ללילה כשכל המלונות בתפוסה מלאה. הצלחנו למצוא כמה חדרים במלונות סמוכים ולמחרת התייצבנו בשעה התעופה ואתנו עוד מלא אנשים-עם ובלי אישורי טיסה, מתחננים לחזור הביתה”.
גם כשנחתה בארץ ואבן נגולה מליבה, לחיים כאמור תכניות משלהם. “בדרכי הביתה תפסה אותי אזעקה. הייתי עם בעלי באמצע כביש מהיר ומהר עצרנו לצד הדרך והסתתרנו בין השיחים. זו פשוט מציאות הזויה שזר לא יצליח להבין”.

אירנה וולדיסלב פולנסקי- היא אחות אחראית במחלקה האונקולוגית והוא אח מוסמך במחלקת טיפול נמרץ לב ב”הלל יפה”, טסו ביום חמישי בבוקר כדי לחגוג את יום ההולדת של אירנה ברומא. “היינו צריכים לחזור ביום ראשון בבוקר. סופ”ש קצר. הילדים נשארו אצל הסבא והסבתא. כשהתחילו הדיווחים וההתראות מהארץ, הייתי בקשר עם מחלקת משאבי אנוש בבית החולים שינחו אותנו מה לעשות. ביום שלישי קיבלנו הודעה שאנו רשומים לטיסת חילוץ שיוצאת למחרת מלרנקה. מיד חיפשנו כרטיסי טיסה ללרנקה ולמזלנו הצלחנו לתפוס את 2 כרטיסי טיסה האחרונים במטוס. “המזל שלנו ששנינו אחים מוסמכים ולכן שנינו היינו רשומים בטיסת החילוץ של הצוותים הרפואיים. היו לא מעט אנשי צוות רפואי שנאלצו להישאר בחו”ל כי לא ניתן היה להחזיר את בני הזוג/ הילדים שהיו איתם”, משחזרים הזוג פולנסקי.
גם עבורם, הדרך הביתה מנתב”ג לא האירה פנים. “כשהגענו לצומת רעננה נשמעה אזעקה. נאלצנו להסתתר במעבר תת קרקעי ליד צומת רעננה. עד שהגענו הביתה לא עדכנו את הילדים שאנחנו חוזרים כי חששנו שמא משהו השתבש ולא נצליח להגיע לארץ כמתוכנן. למזלנו, עכשיו אנחנו בארץ, חזרנו לעבודה ב”הלל יפה” וכמו כולם- מנסים לתמרן בין עבודה, ילדים ולא מעט אזעקות ופיצוצים ברקע”, מסכמים השניים.
התמונות באדיבות המצולמים