“כילד בשיכון דרומי במושבה זכרון יעקב, יום כיפור בעצם מתחיל הרבה ימים לפני. בתחילת חודש אלול. ממש לפנות בוקר נשמעת ברחובות קריאת הגבאי שהעיר את כולם בקולו: סליחותתת. גבאי בית הכנסת של המרוקאים היה פוסע בכבדות ברחובות השכונה שלי. מכנס את הגברים לתפילה, ואני, כילד קטן, ידעתי והבנתי מאז – שליום הגדול והעצום הזה, יום כיפורים, צריך להתכונן מראש. פתאום, הפכנו לילדים טובים יותר. פתאום, הפכנו לחברים טובים יותר… היום הזה העפיל על כל חגי תשרי. החל מחודש אלול, ככל שהתקרב אלינו יום כיפור. היינו ילדים טובים יותר”.
“אני זוכר את ערב החג, את קדושת המעמד. לבוש חולצה לבנה צועד בשקט לצידו של אבא לעבר בית הכנסת בקצה הרחוב. אבא שלי זצ”ל נראה לי ענק שבענקים גם הוא לובש חולצה לבנה מעליה. אבא עטוף בטלית ענקית בצבעים כחול לבן. סבר פניו רציני מגודל היום הזה. הייתי מסתכל על אבא שלי מרים עיניים למרומים מבקש בסתר ליבי מבורא עולם אנא ממך שמור על אבא שלי גם השנה. בכניסה לבית הכנסת כולם מברכים את כולם בברכת צום מועיל וחתימה טובה. כל אחד מתיישב במקומו”.
“ואז, אוי אלוהים, אז נפתחים שערי שמיים. התרוממות רוח נקראת בקרב המתפללים ברגע שהחזן בקולו הנעים ורך מתפלל עבור הציבור שלו. מידי פעם קולו הנעים נשבר עת מבקש הוא סליחה ומחילה. כן, גם ראיתי דמעה או יותר אצל חלק מהמתפללים אחרי תפילות “כל נדרי” “אדון הסליחות” “עננו”. למחרת יום הכיפורים בזמן הספירה לאחור. בחצר בית הכנסת נערכת “בדיקה” מי צם ומי חלילה לא. הבדיקה הייתה פשוטה להוציא לשון לפני הילדים ככל שהלשון לבנה ויבשה יותר, הילד עמד במשימה”.
“היום, ממרומי גילי, הפכתי את יום הכיפורים לשגרה בחיי היום יום שלי. רק ללא הצום. כל יום הוא מבחינתי הוא יום של חשבון נפש. כמה טוב עשיתי היום. איפה טעיתי. למה טעיתי. החיים היום מהירים יותר מימי הילדות שלי. אודה ולא אבוש, יותר מפעם אחת אני מוצא את עצמי. לא בקצב הנכון והמהיר של החיים. למרות זאת אני מזכיר לעצמי, כי בערב אני חייב לבדוק את היום שעבר עלי. להניח אותו על מאזני החיים ולהשתדל שהטוב יהיה תמיד יותר. לא, אני לא צדיק או טלית שכולה תכלת. רק בן אנוש עם רצונות עם יצרים ותשוקות. למרות זאת, אני עדיין אותו הילד שמתעורר פעם בשנה בהפתעה ובחרדת קודש לשמע הקריאה המרגשת של הגבאי “סליחותתת”.
- הכותב, סיני גינת, פעיל חברתי במושבה זכרון יעקב.
1תגובה