אורי לוקר, תושב פרדס חנה, נהרג בשבת בבוקר על ידי מחבלים במהלך סיור צבאי. משפחתו הכואבת מתארת את אישיותו היחידה במינה של אורי, בחור משכמו ומעלה ומודל להערצה
ביום שבת בבוקר, עם פתיחת התקפת הטרור של החמאס והמלחמה שאנחנו נמצאים בה כעת, נהרג רב”ט אורי לוקר ז”ל מפרדס חנה, לוחם גולני בגדוד 51, בן 19, מההרוגים הראשונים של המלחמה, בהיתקלות עם המחבלים במהלך סיור. הוא השאיר אחריו הורים, אורית ואייל, אח תאום, תמיר, לוחם בצנחנים, אח צעיר ממנו בשלוש שנים, אלעד, וחברים אינספור. הלווייתו התקיימה אתמול, יום שלישי, והזמר חנן בו ארי הגיע ושר שני שירים שהרטיטו את לבם של אלפי האנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.
“אורי ותמיר נולדו בשבוע 32 להריון, תמיר נולד ראשון ואורי עשר דקות אחריו, ב-10:30 בבוקר”, מספרת אמו, אורית, איך התחילו חייו הנדירים. “באותו לילה תמיר נלקח לפגיה לקבל חמצן, ואת אורי החזקתי בידיים, מתוק מתוק. השתחררנו הביתה מהר מהלידה. הם היו תאומים זהים, חמודים, קראו להם אוריתמיר כי התקשו להבדיל ביניהם והם היו כמו אחד. כילדים הם היו רבים המון, אבל היו קרובים מאוד, היו נכנסים למיטה מחובקים. כל חייהם היו ביחד. בגן ניסינו להפריד ולשים אותם בגנים שונים, אבל אורי רצה להיות עם תמיד והם היו ביחד. רק בבית ספר יסודי הפרדנו אותם לכיתות שונות, והם המשיכו להיות ביחד, חברים טובים עם אהבה גדולה לכדורגל. אייל, האב, הוא פטריוט אמיתי שחינך את הילדים לאהוב את האדמה והמולדת. בגיל ארבע הילדים שרו את ‘הבלדה לחובש’. הם גדלו על הצבא, על מורשת קרב”.
בתיכון אורי היה ילד שובב שאהב לטייל, לבלות במסיבות וליהנות מהחיים, והמשיך בכך גם כשהתגייס והצליח לשלב בין הדברים, והכל באנרגיה והשמחה הגדולה וההתמסרות האופייניות לו. “ידענו שהאחים יתגייסו לקרבי. בלימודיהם במגמת תקשורת הם הכינו סרט ‘קרבי זה אחי’, שבו הם מסבירים למה חשוב להיות בקרבי ולתרום למולדת, ואיך כל חבריהם בקרבי. ברוך בן יגאל, אביו של עמית, לוחם סיירת גולני שנהרג, הגיע לכיתה וסיפר על בנו עמית. אורי התלהב ואמר ‘אני אהיה בגולני’, בזמן שתמיר אמר ‘אני אהיה בצנחנים’. וכך היה. אורי התקבל לגולני”.
תמיר מספר: “אורי אהב יותר כדורגל, ואני אהבתי סדרות. אבל שנינו היינו דבוקים במיוחד לסדרה ‘טירונות’ של גולני. כולם דיברו על סיירות והוא על גולני. הוא היה אח טוב, רצה לטרוף את העולם ולא נח לרגע. דמות להערצה”.
תמיר לוקר על אחיו: “אורי אהב יותר כדורגל, ואני אהבתי סדרות. אבל שנינו היינו דבוקים במיוחד לסדרה ‘טירונות’ של גולני. כולם דיברו על סיירות והוא על גולני. הוא היה אח טוב, רצה לטרוף את העולם ולא נח לרגע. דמות להערצה”.
אורית מספרת: “מאז שהתגייס באוגוסט 2022, אורי התבגר מאוד ונהייה רציני. בטירונות הארוכה הוא בקושי חזר הביתה. אף פעם לא התלונן, גם לא כשלא בא הביתה בחגים. רבים פרשו באמצע, והוא היה חייל מצטיין בטירונות”. תמיר מוסיף: “גם כשיצא הביתה, הוא היה נוסע להביא אוכל לחברים שנשארו שבת. הבאנו להם שווארמה מכספנו. החברים היו מקום ראשון אצלו, הוא אהב לדאוג להם”.
אורי השאיר אחריו חברה, מיקה, שהיא חיילת. אורית מספרת: “מיקה ידעה שהוא רצה לטרוף את העולם, להיות איתה ועם חברים במסיבות. היא חיכתה לו פה ואמרה לי ‘הוא נרדם איתי ומתעורר איתי, וזה טוב’. אמרתי לה ‘תודה שנתת לו ליהנות מהעולם’. כשהוצב ברצועת עזה, הוא היה מצלם לי את הים ושולח, וכותב: ‘כמה שקט פה, כל הבלגן בצד השני’. אמרתי לו ‘די, בסוף יקרה משהו’. הוא עבר קורס שהכשיר אותו לאייש ‘נמר’, כלי רכב ממוגן, והוא לא אהב את הנמר, אבל אמר ‘אמא, אל תדאגי, הנמר שומר עלי'”.
בסופו של דבר אורי לא היה בנמר בבוקר המתקפה, אלא בסיור עם המ”מ. תמיר מסביר שהסיור הזה היה חלום של כל חייל ונחשב לצ’ופר וכבוד. חלק מחבריו של אורי נסעו עם הנמר ורובם שרדו, הוא נסע בג’יפ הממוגן עם המ”מ ושניהם נהרגו כשהסיור נתקל במחבלים רבים. הם חיסלו את חלקם, אך מספרם הרב של המחבלים מנע מהם לחסל את כולם.
בסוכות אורית ואייל, ההורים, היו בטיול בחו”ל, חזרו והיו אמורים לראות את אורי שהיה אמור לבוא הביתה ביום ה’. ביום שישי אחר הצהריים הוא דיבר בטלפון עם אורית ואמר לה שהוא עומד לבקר אצל סבתא, ובערב ביקש שתמצא את משקפי השמש שלו. זו היתה שיחתם האחרונה. תמיר דיבר איתו בפעם האחרונה בשישי בבוקר. “הוא התקשר שוב בשלוש בלילה, ולא עניתי לא, כי הייתי במסיבה עם חברים, לא חזרתי אליו כי הייתי גמור מעייפות”.
אורית מספרת על החלומות שהיו לאורי לעתיד: “הוא תכנן לנסוע לדרום אמריקה אחרי הצבא, ללכת לקורס מ”כים בצבא כדי שיוכל לעבוד אחר כך במשרד הביטחון, ולגור בקיסריה עם אחיו תמיר. מה יהיה עכשיו עם כל החלומות האלה?”
בשבת בבוקר קמה המשפחה ליום של אי ודאות, שבו קיוו לטוב ולאט לאט נודעה להם האמת המרה. “קמתי בשבע בבוקר, ובעקבות הודעה שכתבה אחותי בקבוצה, פתחתי YNET וראיתי את הידיעות על חדירת מחבלים מעזה”, מספרת אורית. “התקשרנו לאורי, הטלפון היה סגור. חייגנו עוד ועוד. אמרנו ‘כנראה לקחו להם את הטלפונים’, ואחרי שעוד ועוד הורים לחיילים בגדוד שלו אמרו שהבן שלהם התקשר, דאגנו יותר ויותר ועדיין הייתה לי הרגשה שהכל בסדר. רק בלילה סיפר אבא של חבר של אורי שבנו התקשר מטלפון של חבר”.
“הוא נתן לנו את הטלפון של החבר והתקשרנו, אבל הוא לא ענה. חיילים בטיקטוק הודיעו על הרבה הרוגים בגדוד 51 פלוגה א’, כולל המ”מ. קיבלנו טלפון מחברים שאמרו שחבר של חבר ראה את אורי, אז למה הוא לא מתקשר? בשעות הערב המאוחרות אייל יצר קשר עם המ”פ שאמר שיברר מה קורה. הוא לא חזר אלינו, וכשאייל התקשר אליו שוב, הוא לא ענה. החלטנו לישון בסלון, אולי יהיה צלצול. לא היינו רגועים. התעוררנו בחמש בבוקר, ואייל, שכבר הבין, אמר ‘אני יוצא החוצה, אני רוצה לחכות להם בחוץ’. אחר כך הגיע רכב לבן עם חיילים שאמרו ‘אתם משפחת לוקר?’ אמרתי להם ‘לא, זו טעות. אמרו לנו שראו אותו’. השתטחתי על המדרכה וצרחתי ‘לא יכול להיות, זו טעות'”.
בהמשך לא מלאה סאת סבלם מול הצבא, כשנמנע מהם לערוך את ההלוויה ביום שני בבוקר, כפי שרצו. “הצבא קצת הכעיס אותנו”, מתארת אורית. “בגולני סחבו אותנו לגבי ההלוויה, למרות שאורי נהרג כבר בשבת בבוקר, אמרו שיש בלגן עם הרבנות, ורק ביום שלישי בחמש בבוקר קיבלנו אישור לערוך את ההלוויה באותו יום ב-15:00. ביום ראשון בבוקר ביקשנו שאיבת זרע, ורק ביום שני התקשרה קצינת הנפגעים והודיעה לנו שהדבר בלתי אפשרי בגלל מצב הגופה”.
אחיו הקטן של אורי, אלעד, מוסיף: “אורי היה לי מודל להערצה. הייתי מעריץ מספר 1 שלו ועושה הכל כדי להיות כמוהו. הייתי גאה בכל מה שעשה”.
אחיו הקטן של אורי, אלעד, מוסיף: “אורי היה לי מודל להערצה. הייתי מעריץ מספר 1 שלו ועושה הכל כדי להיות כמוהו. הייתי גאה בכל מה שעשה. היינו צופים במכבי חיפה ביחד, משחקים כדורגל ואקס בוקס ביחד. בשבוע האחרון, כשהורינו היו בלונדון, הוא החליף אותם בתור אמא. חיכה לי בבית, הכין לי פסטה, התקשר אלי ודאג, שאל מה עם הבית והכלב שמאוד אהב. ביום חמישי, יומיים לפני שנהרג, היינו בבסיס שלו ביחד, אני, אבא וסבתא, והוא ביקש שאקנה לו פנטה קולה וחטיפי חלבון, כי יהיה להם שבוע ארוך. הבאנו לו אוכל לבסיס, הוא קרא לשני חברים, צעק ‘בואו, שבו איתנו, עם המשפחה שלי!’ והיה מאושר. הצטלמנו יחד, התחבקנו ואמרתי לו להתראות. המילים האחרונות שהוא אמר לי היו ‘אלעד, אל תעשה בעיות, דיר באלאק’. תמיד הוא היה אומר לי ‘אלעד, אל תתגייס לגולני’. עכשיו אני חייב להתגייס לגולני. אני גאה בו יותר מאי פעם”.
מתוך ההספד שכתבה אורית לבנה: “קח את ברכתי, את תפילתי איתך. אל תשכח בני אמא כאן בשבילך, אז לך תגשים את כל חלומותי. וכשתלך תזכור תמיד לשמור על עצמך מאנשים קשים אשר עומדים במסלולך. אל תפחד! מעל ראשך יש מלאכים, ואתה תמיד תהיה גיבור של אמא. אתה תמיד תהיה לי מלך העולם, תמיד עם החיוך הכי מושלם, כמו בתמונות בזכרונות”.
אורית ביקשה לסיום לומר תודות: “לכל החברים שתומכים בנו, המשפחה שמחזיקה אותנו. בלעדיכם לא היינו מחזיקים מעמד. אני מאחלת לכל הלוחמים, שמרו על עצמכם ותחזרו הביתה בשלום. חיים רק פעם אחת. ילדים בני 19. לנו נגמרו החיים. יש חיים עם אורי וחיים אחרי אורי”.
