אילנה והנס פלדה נטועים עמוק במהות האמנותית של פרדס חנה; כשהם ויתרו על שינקין בשנות ה-90 ,’הגיעו אחריהם תל-אביבים רבים; הם היו ממקימי אירוע “בית פתוח לאמנים” – בסוף השבוע, אחרי הפסקה בת 12 שנים, הם חוזרים להציג את הפריטים המעוצבים, בהם האהיל הפולני, שהפכו אותם לאייקון תרבותי
לפני יותר מ-20 שנה היו אילנה והנס פלדה, מעצבים לתושבי פרדס חנה, ממקימי אירוע “בית פתוח” לאמנים במושבה. הם, עצמם, לא השתתפו -ב-12 השנים האחרונות באירוע. הפעם, כשהאירוע חוזר בשם “אמנות במושבה” בסוף שבוע זה, גם הם חוזרים להשתתף בו. הפעם, הם לא יארחו בחצר ביתם, אלא בדוכן שיפתחו במתחם הידית (רחוב חרושת 1) בסוף השבוע הזה בפרדס חנה.
מדוע לקחתם הפסקה ארוכה, וכעת בחרתם לחזור ולקחת חלק באירועי “אמנות המושבה”, שאתם בעצם ממקימיו?
“החנות המשותפת שלי ושל הנס, “פלסטיק פלוס”, שאותה הקמנו ברחוב שנקין בתל אביב בתחילת שנות -ה-80 ואשר עברה איתנו לפרדס חנה כרכור, נסגרה ב-2009 .אז הפסקנו לייצר את רוב המוצרים.
במשך 25 שנה יצרנו, מכרנו, הצגנו את המוצרים ושיווקנו להרבה חנויות”, היא מתארת. “יצרנו ומכרנו אהילים ומנורות, אביזרים לבית וגאדג’טים, המצאות שלנו, פטנטים”.
היום הם נשארו עם מספר מצומצם של מוצרים, ביניהם, מוצר הדגל שאילנה ממשיכה לייצר ויש לו ביקוש, אותו היא מכנה ‘האהיל הפולני’. כשרואים אותו, מבינים למה. זה אהיל פטנט מחומר דמוי זכוכית עם קליפס שמתלבש על כל נורה חשופה, ואותו הם ימכרו בדוכן ב”אמנות במושבה”.
מוצרים נוספים שיימכרו בדוכן הם מובייל ספירלה ומנורות רגליים. “השנה, אחרי הקורונה, החלטנו להצטרף. אנחנו בהכנות. עכשיו שאני מייצרת למעשה מוצר אחד, יש לי כבר את כל החלקים שלו. אני רק יושבת ומרכיבה אותם, זו עבודת ספה. הנס מכין את כל התאורה, מנורות, רגליים. זה מרגש, לחזור פתאום למכור, להיות בדוכן, עם אנשים. לא עשיתי את זה הרבה שנים”.
בני הזוג פלדה, כיום הורים לשלושה וסבא וסבתא לחמישה נכחדים (שניים מנכדיהם הם ילידי פרדס חנה כרכור), הכירו ברחוב בתל אביב.
“אני בהשכלתי מעצבת גרפית מבצלאל ועסקתי הרבה שנים בעיצוב גרפי. הנס עסק בצילום בהולנד. החיבור בינינו יצר את עיצוב המוצר”.
באנו לפרדס חנה כי היא הייתה אז ‘לא אפויה’
כשהגיעו לפרדס חנה בשנת 1994 ,בני הזוג פלדה באו עם המון התלהבות וחלומות גדולים: להשפיע על צמיחת המקום ואפילו לעצב את אופיו ותבניתו לפי השקפתם. “אנחנו אנשים שבאופן טבעי יש להם קשר חזק למקום שהם גרים בו. כך היינו גם בשינקין, לפני שהגענו לכאן. הרמנו שם עדלידע מקומית, עמותה, בית ספר, גן, ויחד איתנו קמה שינקין, על כל מה שכרוך בה. זה אופי. באנו לפרדס חנה כי היא הייתה אז ‘לא אפויה’. יש בה מן העיר ומן הכפר. היא לא עיירה, לא כפר ולא מושבה. חיפשנו בית בכל האזור, וכל המקומות האחרים, כולל זכרון יעקב, עמיקם, גבעת ניל”י ובנימינה, לא דיברו אלינו כמו פרדס חנה כרכור”.
כידוע, בשני העשורים האחרונים פרדס חנה כרכור גדלה והשתנתה לבלי הכר בכמות האוכלוסייה ובבנייה, ואילנה מאמינה שלה ולהנס היה חלק משמעותי באכלוס. “אפשר להגיד שיש לנו קשר למפץ הגדול. ברגע שהתיישבנו פה, הרבה אנשים שהכירו אותנו בשינקין עשו את הצעד ועברו לפה בעקבותינו. הגיעה לפה, ברוך השם, חצי תל אביב. הרבה חברים ומכרים. ביחד עם הוותיקים שנולדו פה, נוצרה קהילה נהדרת”.
אבל הדרך בה אילנה פלדה בחרה להשפיע על המקום הבתולי והלא אפוי שהגיעה אליו, היא הרבה מעבר לעיקרון של “חבר מביא חבר”.
היא מדברת על מראהו של היישוב. כאן התברר לה שלא פשוט להשפיע. שני עשורים אחר כך היישוב נראה, איך לומר בפרשנות לדבריה, כמו מקום שנבנה בלי מחשבה ותכנון.
“הגעתי למקום שאין בו סדר. אין תאורה, אין מדרכות. המרחב שאני גרה בו חשוב לי, אני מנקה גם את הרחוב שמחוץ לגדר שלי.
מדרכה צריך, אני חולקת לא על המה, אלא על האיך. לא מפריע לי שבונים, גם בניינים גבוהים. השאלה היא איך עושים את זה. איך רחוב מתייחס לבניין? אין שום חוקי עיצוב למקום, וזה דבר שמפריע לי כל יום”.
כשאת אומרת שפרדס נראית, לעתים, כמו מקום שנבנה בלי תכנון ומחשבה – למה את מתכוונת?
כדוגמא היא מביאה את רחוב המייסדים בכרכור, שהתחדש בבניינים רבים בשנים האחרונות, ונראה אקלקטי מצד אחד וחדגוני מצד שני. “כל קבלן בא ומניח את הבניין אחרת על המדרכה. כל הבניינים דומים בשיש ובמרפסות. אם היבואן הביא שיש שחור, אז לכולם יש שיש שחור. שיש וזכוכית, כל ישראל נראית ככה, אותו דגם.
האחידות היא בחומר, אבל הבניינים עומדים על המדרכה ואין קשר בין אחד לשני”. וזו כמובן רק דוגמא אחת.
זה לא עניין של טעם אישי?
“לא. יש לי השכלה, אני מעצבת. עיצוב סביבה הוא משהו שמשפיע על אדם כשהוא הולך ברחוב בלי שיהיה מודע לכך אפילו. אני אתלונן אם משהו לא יאה ולא מתאים, וכך עשיתי ואני עושה לאורך השנים. כי אם זה יהיה זוועה, כל יום אני יוצאת לרחוב ואראה את זה. כל יישוב צריך יועץ סביבתי עיצובי. פה אין לנו”. במצב שבו יישוב נבנה בדרך זו, ההשפעה של אנשים כמו פלדה היא בדברים הקטנים, אך גם הם משמעותיים. “אולי כן היתה לי השפעה מסוימת על הנראות של פרדס חנה כרכור. למשל, כשרצו יום אחד לעשות שילוט רחוב ביישוב, הגעתי לראש המועצה דאז, אורי מנג’ם.
הייתי חייבת להיות מעורבת בזה”. היא הגישה את עצותיה ותוכניותיה לעיצוב השלטים, ואלה התקבלו. ויש לה גם מילים טובות לומר על פרויקטים מסוימים שנעשו ביישוב, כמו פרויקט חצר השוק במרכז פרדס חנה. “אני אוהבת את הביצוע. זה פרויקט שימור מקסים ברמה טובה. היו תושבים ותיקים שהתנגדו לפרויקט ואמרו ‘בשביל מה זה?’
אבל זו הפעם הראשונה שלפרדס חנה יש מרכז, כיכר שקורים בה דברים, אירועים. הייתי מעורבת בשילוט של בעלי המקצוע גם בפרויקט הזה. ואני אוהבת גם את מתחם האורוות ואת האווירה שבו. האפשרות שיהיו פה דברים נון קונפורמיסטיים, זה כיף בפרדס חנה כרכור”.
תיאטרון הידית, בלוג “מקום שמור”
“חשבתי שתהיה לי הרבה יותר השפעה על העיצוב והנראות של פרדס חנה כרכור”, היא מודה בדיעבד. אבל היא והנס השפיעו ומשפיעים על היישוב בפעילות האנושית שבו. שניהם קשורים לאירועי אמנות ותרבות כמו אמנים במושבה, השיקשוק. הנס מתרכז גם בפעילותו בתיאטרון הידית, בו הוא מעורב עד היום, ואילנה – בבלוג “מקום שמור”, העוסק בהיסטוריה ואדריכלות בפרדס חנה כרכור.
“זה התחיל מאירועי 100 שנה לכרכור, כשפתחתי גלריה ואירוע. אחר כך, לכבוד אירועי 90 שנה לפרדס חנה, עשיתי אירוע, סימפוזיון ותערוכה”. כיום הבלוג ממשיך להתקיים, עם פוסטים על מקומות מעניינים ביישוב.
היום, כשהיא והנס פנסיונרים, החיים רגועים, ובאופן טבעי הכיוון הוא מהמאקרו למיקרו, ולרגוע והמפויס. “יש לי חצר גדולה ואני מטפלת בה, פרחים, עצים, פירות. אני עדיין פעילה בבלוג ‘מקום שמור’, והנס פעיל בתיאטרון הידית. עדיין יש לנו כמה מוצרים בעיצובנו שאנחנו מוכרים. פעם היה לנו שולחן שבו היינו יושבים ועובדים ביחד לילות שלמים, כיום אנחנו פחות עובדים ביחד. גם התבגרנו, הזדקנו.
גם העולם סביבנו מאוד השתנה. כשעברנו לכאן לא היה פה איקאה. לא היה ייצור המוני מסין כמו היום”.
כשאני שואלת על התוכניות שלה הלאה, עונה אילנה: “מחר אני לא יודעת. הקורונה הביאה לנו את זה לפרצוף: עזוב אותך מתוכניות. אני חיה בהווה, מה שחשוב זה לחיות את הרגע ולעשות טוב. כמו שלא הייתי בסופו של דבר בשליטה בעיצוב של פרדס חנה כרכור, אבל בדברים הקטנים אני יכולה להשפיע, כך יש לי את החצר שלי, הפינה שלי, שאותה אני יכולה לעצב כמו שאני רוצה”.
אה כן, ויש גם את האהיל הפולני, שלא מתיישן לעולם ונראה שיש בו משהו שתמיד ידליק אנשים. שווה להציץ בדוכן במתחם הידית, ברחוב החרושת 1 בפרדס חנה, ולראות למה.
