אחרי שנים בהם כולם היו בטוחים שבעלה הנעדר נפטר, והיא אף הותרה מעגינותה, התברר כי הוא חי בזהות בדויה.היעד מקסיקו. הסיפור המלא
במשרדי התייצבה לפני מספר שנים גברת נכבדה. הערכתי את גילה בתחילת שנות השבעים. לא טעיתי. סיפורה היה קשה, אפילו קשה מאוד. בסיפורה היא חזרה לשנת 1975 ,עת הייתה צעירה.
היא הכירה את מי שעתיד להפוך לבעלה מילדות. הם נישאו ונולדו להם שני ילדים. כשהגדול נפל במלחמת יום הכיפורים, הייתה זו תחילת שבירתו של בעלה. הוא עזב את בית הדפוס בו עבד ונשאר בבית, שרוי בדיכאון עמוק. את ימיו העביר בצפייה בטלוויזיה ובצילומים של בנו ובשתיית אלכוהול שרק בעזרתה של הלקוחה נגמל ממנו. ביום 28.10.75 ,בשעות הערב, שעה 19:10 בדיוק, היא ביקשה מבעלה שירוקן את פח האשפה, עיקר תפקידו בשנתיים האחרונות. הוא הנהן בראשו, לקח את שקית הזבל, נעל כפכפי אצבע וירד למטה. עברה שעה, עברו שעתיים, הוא לא חזר. הגיעה שעת חצות והוא לא חזר.
היא ירדה למטה וחיפשה אותו אך הוא לא היה שם. המשטרה פתחה בחקירה. בעיתונים הופיעה תמונתו, אך לא היו סימנים ממנו. עבר שבוע, עברו חודשים, גם שנתיים ולא היה קצה חוט שיוביל אליו.
עברו השנים, הבת כבר גדלה והגיעה לגיל גיוס. היא הותרה מעגינותה על-ידי הרב הראשי לישראל, לא נישאה, אבל כל המומחים בעניין יעצו לה להניח לבעלה שנעלם. עד אותו יום בו נתקבלה הגלויה. הנמענת הייתה הבת. נכתבו שם שתי מילים: “גיוס נעים”. על החתום היה… אבא.
הכל נקנה בכסף
משטרת ישראל נכנסה לתמונה, רשות הדואר נרתמה. לא כל יום מקבלים סימן חיים מאדם שנעדר 13 שנה. החקירה הייתה ארוכה, אך ללא תוצאות. כל שגילו היה שהגלויה נשלחה ממקסיקו סיטי.
מאז, אחת לשנה ביום ההולדת של הבת, הגיעה גלויה ממקסיקו. “יום הולדת שמח, מאבא”. עשרות שנים אחרי שנעלם, נמאס לה להמתין. היא פנתה אל שירותיי שאאתר אותו.
בשדה התעופה במקסיקו המתין לי חואן, נציג איגוד החקירות המקומי. “תכין עצמך למזומנים רבים, כך מקבלים מידע בארצנו”, אמר לי.
חוקרים פרטיים במקסיקו הם אנשים מיוחדים. הם יכולים להשיג לך כל דבר, פשוט כל דבר. לא ייאמן עד כמה השוחד משחק שם. הכל נקנה בכסף. הימים עברו, הכספים שולמו, אבל מידע לא הגיע.
הגעתי לבניין הקונסוליה כדי להיפגש עם תמר. כמי שעובדת בשגרירות 30 שנה, היא הכירה את המקרה שלנו.
התחלתי לפקוד את בתי הכנסת, ניסיתי לברר אם הם זוכרים מישהו שהגיע בסוף שנות השבעים. הגבאים היו חביבים, אבל גם ללא תשובות. את היום שלפני האחרון העברתי בהמתנה למפקד משטרה בכיר לשעבר במקסיקו. שלשלתי לידי ו 500 דולרים נוספים. אחרי כמה שעות שהוא חיפש, הוא בישר לי שהאיש כבר לא במקסיקו והוא טס לכיוון דרום אפריקה. למחרת ארזתי את המזוודה לקראת חזרה לארץ. כבר ידעתי מה יהיו השורות האחרונות בדו”ח שאוציא ללקוחה.
בעודי ממתין בפתח המלון למונית שתיקח אותי לשדה התעופה, נעצרה מולי לימוזינה מפוארת. תמר מהשגרירות ישבה שם, לצידה גבר שנראה בשנות ה-60 לחייו. היא הזמינה אותי לנסוע איתם לשדה התעופה. כמובן שהסכמתי. “תכיר”, הציגה אותו תמר בפני כשנכנסתי לרכב, “זה חוזה אנטואן. בעלה לשעבר…”.
הייתי בהלם. האיש לחץ את ידי וחייך. “שמעתי שאתה מחפש אותי”. לא ידעתי מה לומר. הסתכלתי על תמר שהשפילה את עיניה.
“איפה אתה? איפה היית?”, שאלתי אותו. “יש לנו 45 דקות נסיעה עד שדה התעופה”, הוא אמר. “כשנגיע יהיו לך כל התשובות”.
הוא היה כל עולמי
“זו הייתה תקופה קשה. מלחמת יום הכיפורים. בני גויס לטנקים הראשונים בחזית. ואז קיבלנו את ההודעה על מותו. התמוטטתי. הוא היה כל עולמי. היו רגעים שחשבתי לשלוח יד בנפשי, אבל אהבתי לבתי הקטנה לא נתנה לי לעשות זאת.
הימים והחודשים חלפו, ואז גיליתי שהיא מנהלת רומן עם אחד השכנים. במקרה מצאתי בתיק שלה מכתבים שמעידים שיש ביניהם קשר אינטימי. אני, שלא הצלחתי לקום על רגליי מאז מות בני, הרגשתי שחרב הונחה על צווארי”.
“חשבתי רבות מה לעשות”, הוא המשיך לספר בקושי רב. “הראש אמר לתלות את עצמי. הלב רצה לראות את בתי גדלה.
הרי עם בני לא זכיתי לכך. אז החלטתי לברוח. היה לי חבר ערבי שדאג לתעודת זהות מזויפת. כעבור שלושה חודשים מאז הגילוי טסתי לצרפת ומשם למקסיקו. זה שסידר לי את תעודת הזהות נהרג כעבור שלושה חודשים בתאונת דרכים, כך שלא היה אף אחד שיעיד על בריחתי”. “ואיך הסתדרת פה? איך זה שלא מצאו אותך כאן?”, התפלאתי.
“הכרתי פה את תמר. היא הייתה גרושה צעירה. התחתנו ונולדו לנו שלושה ילדים. כולם חיפשו אותי דרך הקונסוליה, והיא עצרה אותם ושמרה על הפרטיות שלי, ובעצם גם לפרטיות שלה”.
“ומה על הבת שלך?” שאלתי. “ביקרתי בישראל שלוש פעמים מאז. פעם אחת ביום שהתגייסה לצה”ל, פעם אחת כשנישאה ופעם אחרונה בברית המילה של נכדי. בכל הפעמים דאגתי להיות נסתר.
החלטתי רק להביט מהצד”. “עכשיו הקלפים בידיך”, אמר. “אתה רוצה לספר להן – ספר.
תחליט מה שתחליט, רק תשתדל שזה יהיה טוב קודם כל לביתי ואחר-כך לאשתי וליתר”. כשחזרתי לארץ נפגשתי איתה. את שאמרתי לה אשאיר לעצמי, רק אומר שאני מתפלל מאז שהוא יסלח לי.
הכותב: איתי כהן, בעלים של משרד חקירות בחדרה. השמות בסיפור בדויים וחלק מהפרטים שונו למניעת זיהוי. לקבלת יעוץ מידי ודיסקרטי חייגו 053-786-5001
צילום אילוסטרציה: פיקסביי
לסיפורים נוספים של הבלש