סכסוכי שכנים יכולים להיות גם עסיסיים ומטרידים. הבעיה, לרוב, היא מה שאני מכנה “פטפטת ברשת”; כך חשפתי את האדם, שנהג דרך קבע לפזר אשפה אותה הניח לצד דלתות השכנים בעזרת מצלמות הבניין
באחד הבניינים החדשים שבמערב העיר הרוחות סערו. אלמוני נהג לפזר זבל באישון לילה אל פתח דלתם של מי מהדיירים. פעם התעורר השכן מקומה א’, וכשרצה לאסוף את העיתון מפתח ביתו כשקורי שינה בעיניו, הרים טיטול מלוכלך.
פעם התעוררה השכנה מקומה ג’ וכשיצאה מפתח ביתה עם הנעליים החדשות שלה היא דרכה על שקית בשר פיגולים. היא וכל כך התעצבנה עד שבעטה בה בשנית, החליקה על הישבן ועל השמלה החדשה ואת היתר אחסוך מכם.
הוזמנתי לאספת ועד הבית. שלושה גברים ואישה אחת ביקשו את חוות דעתי בנושא. תראו, אמרתי, המתמטיקה פשוטה מאוד במקרים כגון אלה. מעקבים לא יעזרו, חקירות גלויות וסמויות לא יסייעו ובדיקות מהימנות גם כן יעלו חרס. רק מצלמות
סמויות שיותקנו בקומות שונות במשך חודש ימים לערך יביאו תוצאות.
נקווה כולנו שנתפוס את הזבלן. לאחר דין ודברים הסכימו עימי כולם. כולם ביקשו להיות מעורבים בהתקנת המצלמות ולכולם עניתי בשלילה. למה? פעם, לפני כמה שנים, עבדתי כחודשיים בבניין מסוים ורק בסוף, בעזרת תרגיל שעשיתי כשנואשתי, גיליתי כי הבחור ההוא מהוועד שעזר לי בנושא, סיפר לרעייתו, זו לחברתה השכנה והחברה לבעלה, שהיה זה שנהג להטיל את מימיו בכל בוקר במעלית.
לאחר שקיבלתי את שכר הטרחה, נפרדתי לשלום מדיירי ועד הבית. כבר באותו הלילה עבד עידו, טכנאי המצלמות שלי, בבניין. הבניין היה חדש בן שנה לערך, כולו שיש יפה ולובי מפואר.
הזבלנ/ית קיבל/ה מידע
כעבור יומיים, כל שבע הקומות בבניין היו ממותקנות במצלמות סמויות. כולן שידרו למכשיר אחד שהוסלק באחת הקומות בתוך ארון הטלפון. ואני? אני המתנתי לתוצאות.
עבר יום, עברו יומיים, עבר שבוע. הצפייה בקלטות הייתה קשה ומעייפת ומאף דייר לא נתקבלה תלונה על זבל כזה או אחר. היה לי ברור, כי הזבלנ/ית קיבל/ה מידע על המצלמות. זימנתי פגישת ועד בית נוספת. הודעתי לכולם שהחלטתי להפסיק עם המצלמות, כי כנראה שהנושא הודלף. הודעתי, שתוך שבוע אחזיר צ’ק על יתרת הזמן שלא נוצל. למחרת, שלחתי את עידו “לפרק” את המצלמות ולדאוג לעשות רעש בכל קומה כדי שהשכנים גם ישמעו וגם יראו.
המתנתי שלושה ימים. באישון ליל ביקרתי בבניין המגורים.
ניצלתי את מפתח הכניסה ומיהרתי לנקודה בה הוחבא מכשיר DVR אשר ריכז השידורים מהמצלמות הסמויות. הציפיה לא הייתה ארוכה מדי. זוכרים את אותה שכנה כעוסה, שדרכה על שקית עם בשר פיגולים? ובכן המצלמות
תיעדו אותה יוצאת מקומה ג’ עם שקית זבל ענקית, ומפזרת אותה בצמידות לדלת דירה בקומה ב’.
מסתבר, שזו הייתה אשתו של יו”ר ועד הבית. התקשרתי אליו למחרת וביקשתי שיארגן פגישה – אפילו בביתו עם ועד הבית. חברי הוועד היו בטוחים שאני אמור להחזיר להם את הצ’ק, אבל לי היו תוכניות אחרות. אל הדירה הגעתי עם מחשב נייד ומקרן קטן בתיק. סיפרתי להם את מהלכי. רעייתו של איש הועד הפכה לבנה כסיד כששמעה כי המצלמות המשיכו לעבוד ולא פורקו באמת. כאשר הפעלתי את הוודיאו, כנראה שעדיין ציפתה כי לא תזוהה, או שמא מישהו אחר עשה במקומה את המעשה.
היושבים בסלון היו בשוק.
לקח להם דקות ארוכות להגיב. אשתו של האדון נעלמה באחד החדרים, האדון כבש פניו בשתי ידיו והחל לדמוע. “אני מצטער בשמה” אמר, “אני מתנצל”. הישיבה עברה אחר כבוד לביתו של מישהו אחר מהנוכחים – שם הוחלט כי הגברת תישא בהוצאות החקירה. לאחר ויכוחים ארוכים שלהם לא הייתי צד, הוחלט כי מפאת כבוד השכן תיתלה מודעת התנצלות על לוח ועד הבית ללא חתימת שם והסוד יישאר שמור בין הנוכחים בלבד.
נפרדתי מכולם בלחיצת יד ובפלאי שבח על “תרגיל המצלמות”.
לכם אספר שני דברים. האחד, עד היום לא הבנתי איך הסכימה היא עצמה לדרוך על שקית זבל ורק בשביל שזה יראה אמיתי. השני, אתם באמת חושבים שהדבר נשמר בסוד בבניין רב הקומות…?!
לסיפורים נוספים של הבלש
הכותב: איתי כהן, בעלים של משרד חקירות בחדרה. השמות בסיפור בדויים וחלק מהפרטים שונו למניעת זיהוי. לקבלת יעוץ מידי ודיסקרטי חייגו 053-786-5001