יום הכיפורים מזכיר לי תמיד את הסיפור על שי, סיפור שקרה לי לפני מספר שנים שהיו בו המון סליחות
שי (שם בדוי) היה גבר בשנות הארבעים, ממוצע קומה, ממוצע משקל, שיער שחור קצוץ. הוא היה יהלומן, דור שני ממשיך בעסק משפחתי.
בעסק היו הכנסות נאות. היו תקופות שהעסיק 25 עובדים, אבל הכלכלה העולמית בשוק היהלומים, כך הסביר לי, פגעה קשות והעסק הצטמצם עד מאוד. שי ערך לי סקירה ארוכה על תחום היהלומים. מה שאהבתי מאוד היה נושא “האמינות”. מסתבר שבעסקי היהלומים עובדים בעיקר על “אמינות”, מעבירים יהלומים מאחד לשני, בסכומים של עשרות ומאות אלפי דולרים והכל על בסיס של… תקיעת כף, ללא כל בטחונות, למעט שמו הטוב של מקבל הסחורה.
לא בשל עסקי היהלומים הוא בא אלי. שי הכיר את מי שהפכה לרעייתו במסגרת העבודה. הוא הזמין אותה לקפה, היא נעתרה ואחרי מספר חודשים הם נישאו עם המון חברים שהגיעו ממתחם הבורסה.
לבני הזוג לא נולדו ילדים. למרות אין ספור טיפולים הם לא הצליחו להרות. אחרי מעל עשור של ניסיונות הם החלו בהליך של אימוץ. במקביל, האישה שהתפתחה מקצועית, התמקצעה בתחום היופי והיא החזיקה קליניקה משלה, עם כניסה נפרדת בביתם המפואר.
הכל היה מושלם, כך הוא מספר, עד ליום בו חטף כאבי בטן והחליט לחזור לבית בשעות הבוקר המוקדמות. להפתעתו, כשנכס לבית ראה את רעייתו שותה קפה עם גבר שלא הכיר בסלון. “יש המון גברים שעושים טיפולים אצלה, אבל אף אחד לא מגיע אל סלון הבית שלי. יש לה מקום מחוץ לבית – בגלל זה עשינו את ההפרדה בין הקליניקה לבית”.
דווקא התשובות שלה, עוררו משום מה את חשדו. קבענו לבצע מעקב אחרי האישה. למחרת, בתזמון ידוע מראש יצאה האישה מהבית לכיוון רואה החשבון. בעוד חלק מהצוות עקב אחריה, הצוות הטכני התקין בסלון מצלמה נסתרת הפועלת באמצעות אפליקציה ומשדרת בין השאר לנייד. שי קיבל הסברים כיצד מחליפים את כרטיס הזיכרון ואנו יצאנו לדרכנו.
כבר בכרטיס הזיכרון הראשון תועד גבר, בן 35 בערך, נכנס לסלון וחומק יחד עם האישה לחדר השינה. ניכר, כי ההיכרות שלה עם הבחור הייתה ארוכה. לאחר מכן שבו למרפסת הצמודה לסלון. עישנו סיגריה ושתו קפה, תוך שהיא דואגת ללטף ולפנק את הבחור. גם בכרטיס הזיכרון השני חזר על עצמו, יום אחרי, הריטואל. הפעם, במקום לצאת למרפסת אחרי ההיעלמות לחדר השינה, ישב הבחור לאכול צהריים.
מתוך שבעה ימי תיעוד, ביקר הבחור חמש פעמים בביתם של בני הזוג. בכל ביקור נעלמו השניים לחדר השינה – למעט פעם אחת בו נותרו בסלון. לכאורה עבודה פשוטה. אלא, שחלק מעבודתו של בלש פרטי היא להמשיך ולצפות בהקלטות – גם כשהבעל חוזר לבית.
ואז זה קרה..
באחת ההקלטות השעה הראתה 22:30 , שי נכנס לביתו ושניהם ישבו לאכול. אני… כמי שצופה בזה… רתחתי. התחלתי שוב לצפות בסרטונים. התקשרתי לשי והודעתי לו שייקח את הקלטות ויצפה בהן לבד. כי את העבודה אני מסרב לעשות עבורו.
“תעשה לי טובה”, המשכתי: “אם תראה אותי ברחוב, תבחר במדרכה השנייה, אני חושב שזה ייטב לשנינו, ועכשיו, תודה רבה לך ו”צמצם” את נוכחותך במשרדי ל 0- “!
שי היה מוכה הלם ואני הייתי מוכה כעס… הוא ניסה לשאול מה קרה, ואני התעקשתי, צא מייד מהמשרד או שאצטרך להוציא אותך בעצמי…איימתי…והוא מיהר לצאת….
לאחר שיצא, מזכירתי עמדה בסמוך לחדרי ושאלה, “הכל בסדר”?, כן עניתי, הדבקת את המדבקות עם השעות שביקשתי על הקלטת, שאלתי והיא השיבה בחיוב. יופי אמרתי, אני מקווה שייהנה מהצפייה.
עברו שבועיים לערך… מכתב הגיע לשולחני, על המעטפה לא נרשם שם השולח. פתחתי את המעטפה והתחלתי לקרוא את המכתב בן 2 העמודים, עיקר המילים בו היו סליחה, סליחה ושוב סליחה… על החתום היה שי… ניסה לתרץ את מעשיו “בתקופה קשה”.
התמונות של שי מכה קשות (!!!) את אשתו בכל ערב, באופן שיטתי עדיין רצו בראשי. מה הוא חשב שהמצלמה לא תראה זאת, או שאפסיק לצפות ברגע שהוא נכנס הביתה. הבחור פשוט היכה אותה ללא רחם בכל לילה… כל ארוחת ערב הסתיימה באשתו מקופלת על הרצפה ושי עומד מעליה, מוקף בזעם ואימה…לעזאזל, סיננתי, איזה עולם! ועוד בא להזמין חקירה…
לסיפורים נוספים של הבלש הפרטי
הכותב, איתי כהן, משמש כמנכ”ל חברת החקירות “תירם – מידע וחקירות”. השמות בסיפור זה בדויים וחלק מהפרטים האישיים שונו למניעת זיהוי. לקבלת ייעוץ מידי ודיסקרטי צלצלו 09-8851855