הוא היה עצוב וטרוד כשהגיע אלי לראשונה. הנישואים היו חשובים לו, אבל, הוא ידע שיותר מדי נורות אזהרה דולקות. כשגילה מה רעייתו עושה בשעות הפנאי, הוא לקה בליבו אל מול עיניי, הבלש הפרטי
אייל (שם בדוי) היה גבר בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, עובד עירייה. מדי בוקר, בעשרים השנים האחרונות, יצא מביתו בשש בבוקר וחזר אליו בשש בערב, את השעתיים הראשונות של הבוקר העביר בשחייה בבריכה העירונית, לכן לא פלא שנראה צעיר ב- 10 שנים מגילו. אייל היה טרוד מאוד בעניין אשת וחיפש בלש פרטי. “בשנה האחרונה הלכה מערכת היחסים והתדרדרה בינינו, זה החל בוויכוחים סתמיים שהפכו למריבות וברוגזים בעבור…כלום, המשיך. בהפסקה לחלוטין של קיום יחסי האישות בינינו” אמר והשפיל את מבטו, “והמשיך בזה שהיא התחילה לצאת פעם בשבוע עם חברות, לבד, והחלה לחזור כמעט לפנות בוקר”.
ביקשתי לדעת על אשתו, כמה שיותר, אייל סיפר לי כי הייתה אשת קבע עד לפני מספר שנים.
מאז פרישתה ניסתה עבודות מזדמנות. לא הצליחה להחזיק מעל שלושה חודשים בכל מקום שניסתה. “יש לה פה גדול”, העיד עליה, “חושבת שהיא עדיין רס”רית בצבא”.
“כבר חודשיים שאיננה עובדת. בפעם האחרונה הייתה מנהלת משרד עו”ד גדול. פיטרו אותה, היא אפילו לא סיפרה לי, אז בטח שלא אמרה למה”, ענה לי, כששאלתי אותו למה פוטרה.
סיכמנו כי אעקוב אחריה יומיים, יום שלם אחד וערב אחד. לראות עם מי מבלה את שעות היום, כי טען שגם ביום איננה בבית. למחרת בבוקר המתנתי בסמוך לביתם. שכונת וילות. רבים מתושבי המקום אנשי קבע, כך שהערנות שלהם גדולה יותר לזרים. ידעתי זאת ממעקבים קודמים, לכן, סגרתי וילונות ועברתי לתא הגדול, מאחור, לוגם כוס קפה שהכינה לי אשתי.
בשעה 09:30 , החל שער הבית לעלות חשמלית. הרכב החדיש שלה גלש החוצה. הגברת יצאה מהבית והחלה בנסיעה. תוך דקות נעצרה בסופרמרקט המקומי, ממנו יצאה עם עיתון ושקית בה שתי שקיות שוקו ועוגיות.
חייכתי, מעניין עם מי היא הולכת לשתות שוקו, אבל… התבדיתי כעבור 10 דקות נסיעה נוספות, כשהיא פתחה ושתתה שקית אחר שקית, תוך כדי נסיעה.
מהסופרמרקט הגיע למספרה בעיר. כעבור שעה וחצי יצאה מהמספרה. לא הבנתי על מה שילמה ביציאה, כי לא ראיתי שום הבדל בשיערה.
בשעה 12 וחצי נכנסה לבית קפה, הזמינה קפה ופתחה את העיתון שהביאה עמה, אחרי דקות קיבלה טלפון בנייד. אני ישבתי כבר שני שולחנות מאחוריה ולכן שמעתי. “היי קטני”…
אמרה ואני מתעורר. “טוב מתוק, מחכה לך”… אמרה וגם אני המתנתי.
עברו 20 דקות והוא נכנס, כיוונתי את המצלמה הסמויה מיד לשולחן, הוא היה בן גילו של אייל, השניים החליפו נשיקה ואני מתעד.
אני אוהב מאוד תיקים שנגמרים כבר בשעות הראשונות, משתי סיבות, א’ בשביל הלקוח, ב’ בשבילי. אין לי כוח לעמוד בלחצים של מעקבים של 3 ו- 4 ימים,
הפעם זה היה בינגו… שמעתי את רוב שיחתם כי הייתה קולנית. הם דיברו על הילדים, על העבודה שלו.
כעבור שעה וחצי בה ישבו יחד, קמו והוא שילם את החשבון. הוא פנה למכוניתו והיא לחניון הקרוב בו החנתה. חשבתי שכאן נגמרה הפגישה, אבל טעיתי. היא נסעה אחריו ואני אחריהם.
כעבור 15 דקות נסיעה הגיעו למלון מוכר. הכרתי את המקום היטב. נתתי להם להיכנס, להחנות את הרכב צמוד אחד לשני, כך נהגו קודמיהם שהגיעו לכאן וכך גם הם.
כשיצאו מהרכבים תוך כדי חיבוק נכנסו יחד לחדר שהמתין להם. תיעדתי הכל מהצד, הם אפילו לא סובבו מבט לרגע – כך שיכולתי לצלם בלי לזוז אפילו. עכשיו, כשהם היו בפנים יכולתי להתארגן. תפסתי עמדת חנייהסמוכה לחדר שלהם. מיקמתי את המצלמות ועברתי לתא האחורי. עברו שעתיים והם יצאו משם, תחילה היא, מחויכת, מסדרת את שיערה והוא אחריה. תיעדתי אותם מתנשקים ארוכות לפני שפנו איש איש לרכבו. הכל הלך לפי הפרוטוקול הקבוע של הבוגדים/ בוגדות. שום
דבר לא היה חדש לי, לא הפתיע אותי, אבל ריגש אותי כמות תמיד.
חייגתי לאייל, בוא ניפגש מחר בבוקר אצלי, “כל כך מהר?” “כן, אמרתי, כל כך מהר!”. למחרת בבוקר, לאחר שעברתי בפעם השלישית על הדוח והתמונות מסרט הווידיאו, ישבתי והראיתי לו. הוא היה בהלם. הוא ביקש כוס מים. יצאתי להביא לו. בזווית העין ראיתי אותו תופס בחזהו ומתמוטט. רצתי אליו והתחלתי לטפל בו בזמן שהוזמן אמבולנס. למחרת ביקרתי אותו בבית חולים. הוא היה בטיפול נמרץ. האחות אמרה לי שמדובר בהתקף לב קשה. הוא ישן. כשיצאתי מהמחלקה ראיתי את אשתו מגיעה. היא הייתה עם הסלולארי ביד. “קטני, אוהבת אותך, נתראה בערב”, אמרה, וסגרה את הטלפון.. ממהרת להיכנס לחדר טיפול נמרץ.
לסיפורים נוספים של הבלש הפרטי
הכותב, איתי כהן, משמש כמנכ”ל חברת החקירות “תירם – מידע וחקירות”. השמות בסיפור זה בדויים וחלק מהפרטים האישיים שונו למניעת זיהוי. לקבלת ייעוץ מידי ודיסקרטי צלצלו 09-8851855