הוא עובד בחברת תחבורה, רעייתו עובדת בחנות. החיים שלו היו דבש, עד לפני כחודש
יום חמישי, 21:30,רגע לפני סוף השבוע שלי. צלצול באינטרקום, אני פותח, אח”כ בדלת ואני שוב פותח. אחרי 10 שניות הוא אצלי במשרד. גבר, בשנות השלושים המוקדמות של חייו, קטן צנום משהו, חיוכו מבויש. “רגע לפני שתתחיל”, אני אומר כשהוא פותח את פיו במטרה להתחיל לדבר: “מה תשתה? אספרסו קצר, כפול או ארוך?”, אני שואל. “כפול, מעט חלב” הוא אומר, מחייך ומוסיף: “קראתי כבר שכל פגישה אצלך מתחילה באספרסו טוב”…
הוא סיפר על עצמו. נשוי, אב לשני ילדים ועובד בחברת תחבורה מצאת החמה עד צאת הנשמה. רעייתו עובדת בחנות. החיים שלו היו דבש, כך לדבריו, עד לפני כחודש.
“ערב אחד ישבתי בסלון כשאשתי הייתה במקלחת. הפלאפון שלה פתאום השמיע קול של קבלת הודעת אס.אם.אס. לא יודע מה דחף אותי, אני בחיים לא מביט לה בפלאפון, אבל הרמתי אותו ולחצתי. היה כתוב שם: “נהניתי היום, מחכה למחר”…
מי זאת ש’?
הבעל סיפר שחיפש שם, אבל הופיעו שם רק האות ש’. את מספר הטלפון אותו העתיק.
“כשהיא יצאה מהמקלחת אמרתי לה, ברוב תמימותי, הגיעה לך הודעה נהניתי משהו… מי זאת ש’? אתה מבין?
חשבתי חברה שלה”. לדבריו אשתו הסמיקה והפכה אדומה כולה. “הבנתי מיד שמשהו לא בסדר. היא אמרה לי, סתם טעות כנראה, אבל איזה טעות, הבנאדם בזיכרון אצלה תחת האות ש’ והיא אומרת לי טעות?… שתקתי…”.
הגילוי זעזע אותו, החשדות גברו. כמה ימים אחרי זה הוא מצא בתיק הגדול שלה, ממש בתחתית, מוצמד לשקית טישו אישית, קונדום סגור. הוא פרץ בבכי. כשנרגע, סיפר לי על סדר יומה כמנהלת בחנות מוכרת. נפרדנו בלחיצת יד.
יום למחרת, המתנתי לה ליד הבית שלהם. בניין מגורים בן שמונה קומות. המון רכבים ואנשים צעירים. היא נסעה לחניון בקניון בו ניהלה את החנות. היא יצאה מהרכב, שוחחה בטלפון כל הדרך עד לחנות – שם המתינו לה שלוש עובדות. הן סידרו
מוצרים והמתינו לשעת הפתיחה הרשמית. באזור החנות היה בית קפה. אני התיישבתי והתחלתי להזמין. את המצלמה הנסתרת כיוונתי לכיוון. אחרי כמה שעות של עבודה ושיחות טלפוניות, היא יצאה מהחנות – לא לפני ששוחחה עם העובדות. נכנסה למעלית, ירדה לחניון, נכנסה לרכב והחלה בנסיעה. היא ירדה לכביש החוף והצפינה לכיוון חיפה. באחד הרמזורים הורידה את סוכך השמש ומרחה ליפ גלוס מבריק ומנצנץ על השפתיים.
ברחבת החניה של אזור התעשייה בכניסה לחיפה היא נעצרה. עצרתי במרחק 300 מ’ וכיוונתי את הזום. בחור צעיר ממנה נכנס לרכב. הם התנשקו. הם החלו בנסיעה לכיוון ההפוך. יצאו מחיפה לכיוון עתלית. עקפו את עתלית. הכיוון פורדיס. קרוב
לשם נכנסו למושב, אותו הכרתי מניסיוני, כמושב בו ניתן להשיג “חדרי אוהבים” על בסיס שעתי.
הכניסה לזוגות בלבד
כשהיא נעצרה למול השער צילמתי. כשנכנסה פנימה, צילמתי גם כן. המקום אכן היה “דירות אוהבים”. נתתי לה להיכנס ולחצתי על האינטרקום בכניסה… אפשר להיכנס?
שאלתי את עלמת החן שענתה לי… “מצטערת, הכניסה לזוגות בלבד, היא דקלמה”. כן עניתי והמשכתי: “היא תגיע בעוד רבע שעה ולא נראה לי שבעלה ישמח לראות שהיא נכנסת איתי יחד. אז אולי תפתחי לי ותני לי איזה סוויטה
למשל?”. זה עבד. היא נתנה לי את חדר 17 .כשנכנסתי ראיתי את הרכב שלה חונה ליד חדר 12 .עברו 25 דקות בהם, צילמתי, בעיקר את הרכב. הזמן שלי היה קצוב, לא רציתי להסתבך עם בעלי המקום. נכנסתי לרכב שלי והגעתי לשער, לחצתי על האינטרקום: “היא תקועה עם פנצ’ר”. השארתי כסף בתיבה, השער נפתח ויצאתי משם.
המתנתי להם בקצה הרחוב, לקבל את פניהם כשיצאו משם. כעבור שעתיים הם אכן יצאו. כשהיא הורידה אותו באותו מקום בו אספה, הם התנשקו ארוכות. נתתי למצלמה לדבר. כשהיא נסעה חזרה למקום עבודתה, אני עקבתי אחריו. הוא נכנס לרכבו. ואני ניצלתי הזדמנות ונעמדתי לצדו ברמזור. פתחתי חלון ופניתי אליו. “בואנ’ה,אתה מוכר לי. ניחשתי. קוראים לך שמעון?”, הוא אמר שלא.
ואני המשכתי: “אומר לך זוכר את מספר הטלפון שלך ואמרתי לו את המספר ששיננתי אחרי שהבעל נתן לי”. הוא היה בהלם ואמר שקוראים לו שלומי… הוא התעקש שאנחנו לא מכירים..
“סליחה, אולי אני טועה…”, אמרתי והתרחקתי. חייגתי אל הבעל באותו ערב והעברתי לו את הדו”ח. כעבור חצי שנה הם התגרשו.
לסיפורים נוספים של הבלש הפרטי
הכותב, איתי כהן, משמש כמנכ”ל חברת החקירות “תירם – מידע וחקירות”. השמות בסיפור זה בדויים וחלק מהפרטים האישיים שונו למניעת זיהוי. לקבלת ייעוץ מידי ודיסקרטי צלצלו 09-8851855
צילום: אילוסטרציה פיקסביי