פרשות אמיתיות מתוך ‘משפט שלמה’ – מכון פוליגרף וייעוץ
יש רגעים, לא רבים, שבהם גם אני – בתוך חדר הפוליגרף הקר והמכני – עוצר לרגע את המבט בטופס, בפלטים, במכונה… ומסתכל על הסיפור כולו. סיפור מהחיים. כזה שמלמד אותך שאמת, אהבה, אשמה ובחירה – כרוכים זה בזה כמו חוטים דקים בפקעת מורכבת.
אייל ונוגה (שמות בדויים), בני 53 ו-51, הם בני זוג עשר שנים. אבל כדי להבין את הסיפור שלהם, צריך ללכת אחורה – לרגע שבו האהבה ביניהם נולדה בחטא.
הוא היה מנכ”ל בכיר בחברת הייטק ביטחונית, נשוי, אב לשלושה. היא – מנהלת מחלקה באותה חברה, נשואה ואם לשניים. בתחילת שנות ה-40 לחייהם, הם הכירו, ואז אהבו. אהבו באמת. אבל גם בגדו. שנתיים וחצי של רומן מתחת לרדאר, תוך שהם שומרים על מראית עין כלפי בני הזוג החוקיים, הילדים, והעולם כולו. כשהכול התפוצץ, זאת היתה רעידת אדמה. שני בתים קרסו. אייל ונוגה נפרדו כל אחד מבן/בת זוגו, ובחרו להתחיל מחדש – יחד. הם עברו לגור באותו בית, נישאו, בנו חיים חדשים, ניסו לשלב בין הילדים משני הצדדים – והמשיכו לנהל קריירות מצליחות. לפחות כלפי חוץ, זה היה “הפי אנד”. אבל רק כלפי חוץ.
כעבור עשור – משהו נסדק. לא בבת אחת, אלא טיפין טיפין. הספקות התחילו לחלחל. מישהו שלא עונה בזמן, טיסה עסקית שכוללת את אותה עובדת שהוא טס איתה לעיתים קרובות, מבטים קטנים, שתיקות ארוכות, חוסר מנוחה. הם הכירו מתוך בגידה – והפחד מבגידה חוזרת לא מרפה. הם האמינו אחד לשנייה – אבל לא הצליחו להאמין עד הסוף.
הבית המשותף שלהם הפך לזירה שקטה של חוסר אמון, מתחים סמויים ולפעמים גם גלויים, התפרצויות, נסיגות, תפקוד לקוי במקומות הכי אינטימיים של הזוגיות. נוגה לא הצליחה לשחרר את התחושה שמשהו לא נאמר לה. ואייל, מצדו, התחיל להרגיש נרדף – כאילו נענש כל הזמן, למרות שהוא טוען בעקביות שלא חזר לסורו. יום אחד הם הגיעו להחלטה קיצונית, מקורית, וגם… מטרידה: לחתום על הסכם משפטי ביניהם – הסכם אמיתי, שנוסח אצל עורך דין ונתמך באישורים – ובו הם מתחייבים שבכל שנה, הם יעברו יחד בדיקת פוליגרף, שתבדוק נאמנות הדדית. ההסכם קובע חד משמעית: מי שיימצא דובר שקר – מפסיד את הבית.
לא מטאפורית, לא רגשית, משפטית, חוזית, רשמית.
כך, בכל קיץ, כבר חמש שנים ברציפות – הם מגיעים אליי. לא עם תיק, אלא עם לב כבד. לפעמים מחויכים, לפעמים דרוכים, תמיד שותקים. אני בונה את הבדיקה בזהירות, תוך שאני חוזר עם כל אחד מהם, בנפרד, על אותם תדריכים. בודק שאין שימוש בחומרים משבשים, שהם ישנו טוב בלילה, שהם לא בטראומה – כל הפרמטרים שיכולים להשפיע על תוקף הבדיקה. הבדיקה מתבצעת. אותה רשימת שאלות. אותם נושאים. אותן תגובות גופניות שמתורגמות לקווים, זינוקים, נפילות, שקטים. ואז מגיעות התוצאות.
עד כה – שניהם יצאו דוברי אמת. לא בגדו, לא הסתירו, לא שיקרו, אבל האם זה מספיק? הרי הם לא חיים בשלווה. לא נהנים מהאהבה הראשונית שפרחה מתחת לרדאר. במקום זאת, הם חיים בצילו של הפוליגרף. מחכים כל שנה להוכיח מחדש את נאמנותם, לא מתוך חופש, אלא מתוך פחד להפסיד. כבודדים – הם נקיים. כזוג – הם כלואים.
כשאני מסתכל עליהם, אני שואל את עצמי שאלה שמלווה אותי הרבה זמן: האם יש אמת בלי אמון? האם אפשר לחיות חיים שלמים במערכת זוגית, כאשר הפוליגרף הופך לגורם המייצב – לא כהוכחה חד פעמית, אלא כטקס שנתי? או שאולי, ברגע שאתה בונה את הקשר שלך על בגידה, על שקר, על חטא – אתה נידון לחיות לנצח בחשד? זוגיות לא יכולה להתקיים כשכל אחד מהצדדים הוא גם בן הזוג – וגם החוקר. אני לא שופט, לא מטיף, אבל בכל פעם שהם נכנסים לחדר, אני מרגיש שאני לא רק בודק תגובות גופניות, אלא מציץ לטרגדיה שקטה, שמתחוללת בין שני אנשים שכנראה מאוד אוהבים – אבל לא מצליחים להרגיש בטוחים בתוך האהבה הזו.
הגוף – הוא לא יודע לשקר… ובחדר שבו המילים נבחנות בקו הגרף, האדם שופט את עצמו דרך התגובה הבלתי רצונית, הדופק, הנשימה וההזעה…
ניפגש בטור הבא, עם מקרה חדש – ושאלה ישנה: אמת או שקר?
שלמה עתרי – פסיכופיזיולוג מומחה פוליגרף
האשל 1, קיסריה | 054-7765333
shlomiatari@me.com | mishpat-shlomo.co.il
