יום כיפור עבור עזורי שרוני, ראש מועצת אליכין, הוא הרבה יותר מתחושת אחדות – הוא יום בו זיכרונותיו מחברו הטוב ביותר, שקד עוזרי ז”ל, מלווים אותו בתפילותיו
“כשהייתי ילד, ההכנות לקראת יום כיפור העסיקו את כולנו. יום לפני סבתא שלי, חממה דחבש ז”ל, הייתה נוסעת עם אבא ואמא שלי לבית העלמין בראשון לציון להדליק נר אצל אמא שלה והאחים שלה. אני ,לפעמים, הייתי מצטרף אליהם. אחר-כך היינו הולכים לבקר את בני המשפחה שמתגוררים בשכון המזרח בראשל”צ. היה חשוב לה שנכיר את כל בני המשפחה. ההורים שלי משמרים זאת עד היום – בכל חול מועד”.
“הסבתות שלי, יהודית אושרי ז”ל וחממה דחבש ז”ל, ידעו לגבש את המשפחה. כך, שבכל צד, היו מתכנסים כל האחים בבוקר (של האבא או של האמא) והיינו עולים לפקוד ולהתפלל על קברי היקרים ובסיום היינו חוזרים לבית הסבתות לארוחה משפחתית. לקראת אחר הצהריים הייתה כבר תנועה דלילה של רכבים. כולם התארגנו לארוחה מפסקת, למלבושים הלבנים ולצעדה לבית הכנסת – לא לפני שנקבל ברכה מסבתי”.
“אל בית הכנסת הייתי הולך עם אחי ארז. עוצרים דרך קבע בבית של חברי, שקד עוזרי, שהיה מצטרף אלינו לתפילות. שנים כך נהגנו, עד לאותו יום בו התקבלה הבשורה המרה, חברי שקד עוזרי אינו עוד. שקד עוזרי ז”ל היה החלל האחרון של מלחמת לבנון”.
“מאז ועד היום, שנים רבות עברו, ועדיין, בכל יום כיפור, בעודי צועד לבית הכנסת, אני עובר דרך ביתו. בבית הכנסת, אני יושב במקום שלו, יחד עם בני משפחתו. מתפלל ונזכר”.
“נזכר איך נהגנו בצעירותנו, שקד ואני, לאחר תפילת ליל שישי וקידוש לבלות ולצחוק. ואיך, אחרי שהיינו חוזרים יחדיו מבית הכנסת ביום כיפור, תמיד הרגשנו אווירה שונה ומיוחדת. יושבים, מדברים במרפסת של הוריי, משחקים “רמי קוביות” עד אשר היו מגיעות החברות של אמא שלי (עד היום). ואנחנו, הצעירים, יצאנו לטיול ברחבי היישוב ומנסים למשוך את השעות כדי ללכת לישון מאוחר ולקום מאוחר – ועדיין – היינו משכימים קום ומתפללים. גם ביום כיפור זה, כשאשב בכסאו של שקד, אזכור ואזכר בימים שהיו ואינם עוד”.
- הכותב, עו”ד עזורי שרוני, מכהן כראש המועצה המקומית אליכין.
