המורה אלירן יצחקי מחבר בין מסורת תימן לערכים לחיים – מסיפור ילדותו ועד הבחירה להקדיש את חייו למסורת.
בזמן שילדים אחרים משתתפים בחוגי ג’ודו, כדורגל או צופים בסרטונים בטיקטוק, יש ילדים בפרדס חנה שמעדיפים משהו אחר לגמרי: ללמוד תורה, דקדוק עברי וטעמי מקרא אצל מורי תימני אמיתי, מהסוג שכמעט ונעלם מהנוף המקומי. זה לצד זה יושבים ילדים מבתים חילוניים, מסורתיים ודתיים, בני כל העדות, ופשוט לומדים ונהנים. לא פעם או פעמיים בשבוע, אלא חמש פעמים בשבוע.
אלירן יצחקי, בן חמישים פלוס, נשוי ואב לחמישה, החליט באמצע החיים להקדיש את זמנו ואת לבו להחייאת תפקיד המורי – דמות חינוכית תימנית מסורתית, שפעלה במשך דורות.
הוא לא מקבל על כך שכר. לא מבקש כבוד. הוא פשוט עושה את זה, יום אחר יום, חמישה ימים בשבוע, כי כך גדל, וכי כך הוא מאמין שצריך לחנך.
אלירן, תגדיר את עצמך.
“אני אלירן יצחקי, בן חמישים פלוס, נשוי לאפרת ואבא לחמישה ילדים. אני גר בפרדס חנה, ומגדיר את מפעל חיי כשירות שלי כמורי. בנוסף אני עובד חצי משרה כמנהל תפעול ברשת “שתילים”. אבל הלב שלי כולו בלימוד הילדים”.
איך התחיל הקשר שלך לעולם המורי?
“נולדתי לזה. כמו כל ילד תימני בזמני, למדתי אצל המורי כל יום אחרי בית הספר. זה היה “החוג” שלנו. בלי מסכים, בלי הסחות דעת. מה שעניין את “המורים” שלנו לא היה ציונים במתמטיקה, אלא שתדע לקרוא נכון, דקדוק וטעמי מקרא, ללמוד רש”י.

מתי ידעת שזו תהיה גם השליחות שלך?
“כשהבנתי שזה הולך להיעלם. ראיתי דור שלם שגדל בלי מורי. אחרי שאמי, מרים ז”ל, נפטרה מסרטן חזרתי לזה. בשבעה הרגשתי שמשהו בתוכי מתעורר. היה לי ידע, הייתה לי זיקה ללשון ולדקדוק והחלטתי להקדיש את זה להמשכיות. כמאמר הפסוק: “לא תשיג גבולך אשר גבלו ראשונים”. לא רק לא לפגוע במסורת – אלא לחזק אותה”.
איך התחלת בפועל?
“התחלתי עם ארבעה ילדים בבית הכנסת “בית אהרון” בשכונת משכנות. לאט-לאט הצטרפו עוד ועוד ילדים, והגענו ל־100. כיום אני מלמד בבית המדרש של מדרשיית נועם לשעבר, בזכות השותפות עם יצחק מאיר ועמותת “ליבא בעי”. זה הפך להיות בית שני לכמעט 100 ילדים”.
אתה מצליח לסחוף גם ילדים חילונים שאינם בהכרח גדלו בבית על המסורת התימנית?
בהחלט. יושבים אצלי ילדים חילונים, מסורתיים ודתיים, בני כל עדות ישראל. הם לומדים טעמי מקרא, עברית, דקדוק, שירה תימנית. אני מאמין שבסוף, מי שנותן מקבל. הילדים שלי לומדים מוסר, כיבוד הורים, אהבת אדם ותרומה לקהילה והם לוקחים את זה איתם לכל מקום”.
אפרופו תרומה לקהילה, למה זה כל כך חשוב בעיניך?
“נתינה היא ערך עליון. לא למי שחושב כמוך, לא רק לבני משפחה, אלא לכל אדם. כשילד אורז סלי מזון לשכנים או מבקר ילדים חולים, הוא מרגיש חלק ממשהו גדול יותר. והכי חשוב, הוא לא זקוק לנייד. הפעילות עצמה מספקת”.
מה הסוד שלך, שגורם לילדים להגיע אליך בלי הניידים?
“אין אצלי ילדים עם ניידים, אפילו לא עם שעון טלפון. אני רוצה שהם יהיו כאן, נוכחים. הילדים מוותרים על חוגי ג’ודו וכדורגל ומגיעים חמש פעמים בשבוע. הם לומדים להקשיב אחד לשני, לפתח חברויות, לשחק בין שיעור לשיעור משחקים של פעם. הורים אומרים לי, שבבית הם דבוקים למסך, אצלי הם פורחים.
השירות שלך בצה”ל היה משמעותי, כולל אובדן אישי כבד. איך התקופה הזו עיצבה אותך, ואיך פגשת את אשתך אפרת?
“שירתתי בגולני, במסייעת 51, והתקופה הזו השאירה עליי חותם עמוק. איבדתי עשרה חברים בלבנון – חברים שהיו כמו אחים. אחרי השחרור ירדנו כמה חברים לאילת כדי להירגע ולעבד את מה שעברנו. היינו כבר בתכנון מתקדם של טיול לאפריקה, רצינו להשתחרר באמת – בראש ובנפש. ואז, בין רגע, החיים לקחו תפנית. הכרתי את אפרת, האישה שהפכה לאור של חיי. בזכותה עשיתי “סיבוב פרסה”, נשארתי בארץ, התחתנו, והקמנו משפחה לתפארת. במובן מסוים – היא הצילה אותי”.
אם היית צריך לסכם במשפט אחד את הדרך שאתה מאמין בה כמחנך וכאדם – מהו?
“אני מתחבר לפסוק שאומר: “ידוע תדע פני צאנך, שית לבך לעדרים”. שלמה המלך, החכם באדם, מזכיר לנו שילדים זקוקים למבוגר שיכיר אותם באמת, יבין את נפשם, ויוביל אותם בדרך שמתאימה להם. כשאתה מזהה את הפנים של כל ילד, אתה יודע גם מה הוא צריך כדי לפרוח”.
“בימים אלה, למשל, רגע לפני חגי תשרי, עשרות תלמידים שלי משקיעים שעות ארוכות, מרצונם, בהתלהבות, כדי לארוז 400 סלי מזון למשפחות שידן אינה משגת. בלי טלפונים, בלי הסחות דעת, רק לב נקי ורצון לתת. זה לא שיעור תיאורטי, זו הלכה למעשה. זו הדרך שבה אני משתדל לחנך: להיות אדם טוב, פשוט, עם עיניים פתוחות ללב של הזולת”.