אריה דורון הוא אחד המומחים בליווי נוער שוליים ובני נוער שלומדים מחדש לחלום, אך דווקא המשבר שחווה הפך את אותו לאחד ממובילי הדעה החברתיים
אריה דורון רק נראה צעיר. קווצות השיער המאפיר מסגירים את טווח הגיל. הוא תמיד נמשך לרחוב. הצורך לסייע ולשנות היו טבועים בו לכל אורך הדרך. מאות בני נוער חבים לו רבות על שליווה, הדריך, חיבק והעניק חום שלא תמיד קיבלו בבית. אריה דורון (50) נולד, גדל והתחנך באור עקיבא. בן בכור לחמישה אחים. “אבא היה נהג אגד ואמא גננת. הייתי ילד מופרע עשיתי הרבה צרות בבית הספר. פחות למדתי והרחוב עניין אותי יותר”, הוא מספר בפתיחות. “היו לי בעיות של קשב וריכוז – כמו מרבית מחבריי. לא היה אז מי שיאבחן אותנו. ידעתי שאין לי סיכוי”, הוא אומר ועוצר.
מה הכוונה שידעת כבר בילדותך שאין סיכוי?
“אור עקיבא בה גדלתי הייתה אז, באותה עת, עיירה עם הרבה פשיעה. בילדותי קיבלתי עם עצמי החלטה. לא להיות שם בפשע. ואכן, בסופו של דבר כולנו יצאנו ילדים מוצלחים ועל-כך אני מודה להוריי. האהבה, הבסיס והערכים שספגנו בבית אצל ההורים היו מצוינים”. בתיכון עבר אריה ללמוד בבית הספר “הדסה נעורים”. באותה עת בחר לנסות ולשנות באמצעות פעילות חברתית.
אתה, בניגוד לרבים, בחרת לשנות והובלת עוד בהיותך נער, שורה של מהלכים חברתיים. ספר לי עליהם.
“הייתי פעיל בתנועת הנוער בית”ר. הערכים שספגתי, גם בבית, גם הדסה נעורים וגם בתנועה, סייעו לי בבחירת דרכי. הקמתי את מעוז בית”ר הראשון באור עקיבא. הייתי פעיל גם במד”צים (מדריכים צעירים) ממקום של רצון לשנות חברתית את הסטיגמה ואת הלך הרוח של “די להסתכל עלינו כאנשים פחותים”. זה היה המוטו.”
קפה שחור
אריה התגייס לצבא באיחור של שנה וחצי. תאונת דרכים שעבר, הובילה לטיפולים ממושכים. במקביל לטיפולים, המשיך להוביל חברתית את תנועות הנוער והמתנ”ס ביישוב. הוא שירת בג’נין בתקופת האינתיפאדה. עם שחרורו התגייס למשטרת ישראל. מהר מאוד הבין, שכדי להוביל שינוי חברתי הוא צריך להיות בצד הטיפולי ולא האכיפתי.
“אני חושב שמבחוץ ניתן לעשות הרבה יותר מאשר מבפנים. במסגרת החברה למתנ”סים, התחלתי לעבוד בנתניה עם נוער מגוון. נוער שוליים וחבורות רחוב. התמקדתי בהעצמת בני הנוער וחיזוק הקשר בין נערים לבין משפחות עולים ובין הקהילה והמשטרה. קיימת תחושה במדינה, שצריך יותר לחבר את בני העולים לקהילה ולמדינה.
זה התפקיד שלנו. העבודה שלי היא בשכונות של העיר נתניה שם מתגוררים מרביתם של העולים. במסגרת עבודתי הקמתי את הלהקה המפורסמת, “קפה שחור חזק”. הם היו קבוצת בני נוער שהדרכתי מגיל 13 ורצו רק לשיר. חיברתי אותם עם המוסיקאים יוני רועה ואלי לוזון, שסייעו בקטע המוסיקלי. מכאן, הכל היסטוריה. מעבר להופעות בארץ פנו אלינו קהילות יהודיות בחו”ל והזמינו אותנו להופיע עם הלהקה. כך גם עם השחקנית המוכשרת מגי אזרזר. את מגי הכרתי כילדה קטנה והיה לנו חיבור נפלא שנמשך עד היום. היא הייתה מגיעה לפעילויות במתנ”ס בנתניה ויחד נסענו לחו”ל עם משלחות הנוער למסעות חברתיים. היא הייתה אחת מהמובילות בייצוג שלנו את המדינה בחו”ל”.
השבר הגדול
קשה לדמיין את אריה ללא חיוך. האיש, שליווה ומלווה כל חייו מאות בני נוער – תמיד עם מילה טובה ועם הכוונה בדרך להגשמת חלומם – עבר בעצמו משבר אישי עם פטירתו של בנו בגיל 17 . כשהוא מדבר על בנו אופק – ים, קשה שלא להבחין בדמעה בקצה העין.
“לפני שלוש שנים כאבה לבני, אופק-ים, הרגל. כל רופא שאליו הגענו במשך שנה וחצי טען שאין לו שום דבר. רופא אחד הגדיל אפילו ואמר שבגלל שהילד אינו רוצה לשחק כדורגל בבית הספר, אז הוא ממציא סיבה. הסברתי לרופא שהבן שלי חולם להיות לוחם במשמר הגבול ואני לא מאמין שבני מספר לי סיפורים. אף אחד לא איבחן את הבעיה. באחד מימי השישי השתתקה לו לפתע היד. מיהרנו לבית חולים ואחרי בדיקות וצילומים מקיפים יותר התבשרנו על הזוועה הכי גדולה: ארבעה גידולים ממאירים בגזע המוח ובאותה נשימה שיש לאופק-ים שלושה חודשים לחיות. בפועל הוא חי עוד שנה וארבעה חודשים, כי הוא פשוט היה גיבור הוא נלחם עד הסוף. לפני 10 חודשים הוא נפטר בייסורים קשים. היו רגעים שרציתי למות יחד איתו..”
איך מתמודדים וממשיכים עם מוות כל-כך כואב של ילד?
“המוות של בני חיזק בי את התחושה שחייבים לעשות בחיים שינויים מהותיים בחשיבה, בחברה, בקליטה ובכלל בכל תחום. תמיד הייתי אדם תקשורתי והיה בי יצר ורצון להוביל צעדים משמעותיים בתקשורת. ככה מצאתי את עצמי משתמש בפלטפורמה של הפייסבוק בכדי להעלות סרטוני דעה. צריך להבין, שרק לפני כשנה פתחתי לראשונה עמוד בפייסבוק. מאז אני מנסה לשנות דרך הסרטונים, ומבלי ללמוד הפכתי להיות עיתונאי משפיע. הנחתי בערוץ 20 תכנית בוקר וזאת לאחר פנייה שלהם אלי כשראו את תוכן הסרטונים שאני מעלה אצלי בעמוד. כל דבר שהוא אקטואלי ונוגע לפוליטיקה, חברה וקהילה אני מביע דעה. תכנית נוספת שלי, “רביעי פוליטי עם אריה דורון” ואשר משודרת ב- T.V GRAM , מעוררת עניין רב. בתוכנית זו אני מעלה הרבה מרואיינים, אנשי חברה ופוליטיקה, וכל זאת בכדי לנסות ולחולל שינוי במדינת ישראל”.
איך חשבת על הרעיון של סרטוני דעה שהפכו לויראליים?
“למעשה, מדובר באחי מיקו דורון, הצלם המוכשר. בעצם, הוא זה שהציל לי את החיים והוציא אותי מהשבר הגדול בעקבות מות בני. מיקו עודד אותי לעמוד מול מצלמה בפעם הראשונה, להכין חומרים מעניינים ולהצטלם. הוא ממש משקיע בכל הנושא. הוא זה שגם מעלה עבורי את הסרטונים באופן מקצועי, באולפן הפרטי שלו, וזו חלק מההצלחה הגדולה של הסרטונים. אם לא הייתה לי את הבמה הזו שמיקו אחי העניק לי, אין לי ספק שלא הייתי ממשיך את חיי לאחר מות בני שהיה קרוב אלי במיוחד – כמו גם שני בניי שייבדלו לחיים ארוכים. זיו בקורס קצינים של המודיעין בשירות בתי הסוהר ומאור שהוא קצין ביחידת עילית של משטרת ישראל. אני גאה בהם ואנחנו מאושרים ביחד”.
“זו התרופה שלי והדרך שלי להתמודד עם מות בני. להתרומם ממקום שהמוות קורא לך. לא על ידי פסיכיאטר או פסיכולוג ולא כדורים. לנסות דרך התקשורת להוביל שינוי משמעותי בחברה הישראלית. אנחנו חייבים להכיל את השונה כמו הנכים, החרדים, העולים החדשים ועוד”.
האם הפוליטיקה כמקצוע קורצת לך או שאתה מעדיף לנסות ולהשפיע במעגלים אחרים?
“אני לא מתבייש לגעת בפוליטיקה כדי לגרות אותה לעשות את השינויים המתבקשים כמו בקצבאות הנכים, קצבאות זקנה, קליטת עלייה בצורה מיטבית יותר, צמצום הפערים החברתיים והנגשת הפריפריה לכל מה שיש למרכז הארץ להציע. בעקבות הסרטונים פנו אלי נציגים של יותר ממפלגה אחת שאצטרף אליהם. אין לי שום כוונה להיכנס לפוליטיקה.
“אני חושב שהתקשורת בארץ חזקה מאד” אריה מחייך ומציין את העיתונאי ירון דורון, שהוא ממש לא במקרה גם אחיו וגם כתב הפלילים המוערך של ישראל היום. “לתקשורת יש השפעה רבה. היא בונה מציאות לטוב ולרע. לכן, התקשורת חייבת איזון. אנשים כמוני שבאים מהשטח, יכולים לאזן באופן משמעותי.
כמי שגדל בשכונה באור עקיבא ועבר מדירה בבניין לבית מרווח, יודע בדיוק מהו ההבדל. אני תמיד מביט על חצי הכוס המלאה. האמת, שלא משנה לי ימין או שמאל. אני מאד מפרגן למדינה. כל מי שיעשה טוב למדינת ישראל, יהיה טוב לי – בתנאי שיהיו סביבו אנשים טובים. המדינה עובדת נכון, הכלכלה (לפחות עד הקורונה) פורחת, אבל עדיין, זה לא הכל. יש המון מה לתקן ולשפר, ולכן אני פועל למען החלשים יותר בחברה. למשל, התאקלמות קהילת יוצאי אתיופיה בארץ. בין לבין אני מרצה במכללה לשוטרים בנושא התמחותי “בני נוער יוצאי אתיופיה”, ובתוך כך ההתמודדות של מפגש בין שוטר לנער אתיופי. זו קהילה שמאד קרובה לליבי, אני מוביל אותם למנהיגות ואני גם הראשון שדחפתי והמלצתי לפני שנים על נערה יוצאת אתיופיה להדלקת המשואה ביום העצמאות, ועל כך גאוותי. כאן מתחיל השינוי”.
