הוא מתגורר באור עקיבא כל חייו ועבורו, התא המשפחתי זה הדבר החשוב ביותר; הביטוי "העובדים השקופים" והמאבק למענם הוא לחם חוקו. זה הזמן להכיר את אלי בדש, יו"ר הוועד הארצי של עובדי המינהל והמשק בבתי החולים הממשלתיים
במשך שלושה ימים בשבוע שעבר לא היה איש שנזקק לשירות רפואי באחד מבתי החולים הממשלתיים, שלא הבין עד כמה נחוצה עבודתם של "העובדים השקופים", עובדי המינהל והמשק. 13,000 מהם, שבמשך למעלה משלושים שנה לא שבתו, ביצעו רק פעולות חירום. שלושה ימים בהם חדרי ניתוח בקושי תפקדו, ציוד עזר וטכני לא סופק, ניקיון כמעט ולא בוצע. בצעד יוצא דופן הביעו כל הנהלות בתי החולים הממשלתיים הזדהות עם עובדי המינהל והמשק. הם, אגב, הפסיקו את השביתה הנדירה – רק לאחר ששר האוצר, ניצן הורוביץ שנפגש איתם, הבין מהר מאוד את המצוקה בת עשרות השנים – בהם רבים מהם לא מגיעים לשכר מינימום (אלא בהשלמת המדינה) והמחסור בכוח אדם זועק לשמיים עד כדי קושי למתן שירות מיטבי.
מאחורי ההשבתה עומד הארצית עומד אלי בדש (63). כל חייו מתגורר באור עקיבא ובעיסוקו, מזה 43 שנים, עובד במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה". הוא מעיד על עצמו כמי שגרוש באושר ובמערכת יחסים נפלאה עם איתה.
מה הכוונה גרוש באושר?
"גרושתי ואני, כהורים לשבעה ילדים, דואגים לעשות בליל שישי קידוש ביחד, להיפגש בסופי שבוע וכמובן חגים. את גרושתי הכרתי בזמן שירותי הצבאי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אפשר לומר, שלמעט הגירושין, עד היום לא באמת נפרדנו. בכלל, שאני מביט לאחור ונזכר בילדות ומשווה את זה לתקופה של היום, היינו ילדים ואולי היינו בלי כלום, אבל היה לנו הכל. מבחינת שמחת חיים והדאגה ההדדית. זה נכון לתקופת ילדותי באור עקיבא וכמובן כגישה חיובית לחיים.
מתי לראשונה החלטת לפעול לתיקון עיוותים חברתיים?
"בערך לפני לפני 34 שנים. כשמונה חודשים לאחר שהתחלתי לעבוד במרכז לבריאות הנפש שער מנשה, נבחרתי לוועד העובדים במקום הראשון. באותה עת התמודדתי לתפקיד, כי היו דברים שהיו פחות מקובלים עליי. ברוך השם, תמיד בשיח ובהסכמה, הדברים תוקנו. מאז, ועד היום, אני משמש כיו"ר הוועד. לפני כשלושים שנה נבחרתי לחבר הוועד הארצי של עובדי המינהל והמשק וכוחות העזר. לתפקיד יו"ר ארצי נבחרתי לפני כשבע שנים. זה היה כנגד כל הסיכויים. עד אותה תקופה, תמיד נבחרו ראשי ועדים חזקים של בתי חולים ממשלתיים גדולים ומובילים. למרות זאת, ניתן בי האמון.
אתה זועק מזה שנים כי עובדי המשק בבתי החולים הממשלתיים הם "עובדים שקופים". מה הכוונה?
"זה ביטוי שאני זועק מזה זמן רב. אף אחד לא ממש התייחס אלינו ברמה הארצית – לא במשרד הבריאות ולא במשרד האוצר. במשך 30 שנים לא שבתנו. אלה העובדים עם השכר הכי נמוך כעובדי ציבור. אחוז גבוה מהם מרוויחים פחות משכר המינימום ובפועל מקבלים תוספת "חוק" (השלמה לשכר המינימום. לפני כשלוש שנים הכרזתי על סכסוך עבודה בעקבות העומסים הרבים, הכרזתי סכסוך עבודה בדרישה להשוואת שכר בין עובדי בתי החולים הממשלתיים מול עובדי קופות החולים. בפועל, משנת 1996 קיימת החלטת ממשלה הקובעת שיש להשוות שכר במקצועות. משרד האוצר לא יישם ולא מיישם את החלטת הממשלה מאז ועד היום. זה חלק מהזעקה שלנו".
"שלוש שנים היינו במשא ומתן. לפני שנה וחצי הכרזתי על שביתה. בליל השביתה קיבלנו צו מניעה בטענה שמחלת החצבת נכנסה. בהמשך פרצה הקורונה, אז ברור שלא שבתנו ולא חשבנו על-כך. התגייסנו כולנו לסייע. העומס היה אדיר, אבל זו הייתה משימה לאומית. עבדנו משמרות של 12 שעות. בגלל שהגענו הביתה מהעבודה בבתי חולים, היינו מכניסים עצמנו לבידוד כדי שחלילה לא נדביק את בני המשפחה. באותה עת נוספו מאתיים עובדים לסייע בקורונה. לפני כחודש הוחלט לפטרם. גם על-כך אנו זועקים. יש מחסור של למעלה מ-500 עובדות ועובדים.
עד כמה הציבור לא מבין את חשיבות עובדי המשק בבתי חולים, שבלעדיהם בית חולים לא יכול לתפקד?
"הציבור לא באמת מבין. אנו אחראים על כל הלוגיסטיקה, תחזוקה, ניקיון, סניטריה, אוכל, מטבח, כל המנהלה. חדר ניתוח ללא האנשים שלנו לא יכול לתפקד, כי אנו אחראים על האספקה הסטרילית, שטיפת וחיטוי החדר, ההכנות לקראת ניתוח, הציוד, המחסנים והאספקה הטכנית. בלי קשר לשיעור השכר, הדבר שהכי מפריע לי זה המחסור בתקנים. מה שחשוב לנו זה, קודם כל, בריאות החולים – כי בסופו של דבר העבודה שלנו מבוססת על נתינה. הסיבה שהקפאנו את השביתה ל-45 ימים, היא פגישה שקיימתי עם שר הבריאות, ניצן הורוביץ. הוא עבר על החומר, הבין את הקושי והורה על תוספת מיידית של 300 תקנים ותיעדוף תקציבי ולא רק לפירורים כפי שהיה עד היום. אני אופטימי".